שי ונקרט, אביו של עומר, מספר לצופית ליבמן במסגרת הפודקאסט לב שבוי על בנו עומר, בן 23, שנחטף לעזה מפסטיבל הנובה בשבעה באוקטובר, ועל ההתמודדות האישית והמשפחתית מאז.
"עומר הוא צ'ארמר של אנשים", מספר שי, "הוא נכנס לחדר, רואה את האנשים ומתחבר לכולם בצורה מופלאה". הוא מתאר את בנו כמי שהיה תמיד במרכז העניינים, בחור עם מעגלי חברים מגוונים – מספורט, תנועות נוער, טיולים ומסיבות. "הוא תמיד הצליח לשמור על קשר עם כולם", מציין שי. "עומר היה מגנט לאנשים. הוא נכנס לחדר, רואה את האנשים ומתחבר לכולם בצורה מופלאה".
עומר נולד בראשון לציון ובילדותו עבר עם משפחתו לגדרה, שם גדל וממש מצא את מקומו. "כשעברנו לגדרה, ראינו מיד שהאווירה הקהילתית כאן מושכת. עומר השתלב במהירות בבית הספר, בתנועת הנוער ובפעילויות התנדבותיות רבות. הוא עזר למבוגרים, הדריך בתנועה ותמיד עשה את זה בשקט, בלי לעדכן אותנו, שמענו על זה מאחרים".
שי מספר שעומר והחבורה של בני גילו חוו דברים לא פשוטים לאורך הילדות, ביניהם מות חברו הקרוב, עידו ברוך, חייל שנהרג בפעילות מבצעית. "זה היה שוק", מספר שי. "עומר לקח את זה קשה מאוד. זה גיל שבו החברים הם העולם שלך, והאובדן הזה השאיר בו סימן עמוק", בעקבות אותו אירוע, כתב עומר פוסט מרגש באינסטגרם, שבו דיבר על הקשר המיוחד ביניהם ועל החוויות שחלקו. "אני בכיתי כשקראתי את זה", אומר שי. "זה הראה כמה עמוקות הרגשות שלו וכמה הוא בוגר".
שי מתאר את התקופה הנוכחית והקשה כשליחות אישית ולאומית. "עומר הוא לא רק תמונה או סמל. זה הבן שלי, בשר ודם. הוא נחטף חי ואני הבטחתי לעצמי שהוא חוזר חי". שי נמצא בעשייה ובפעילות תמידית, "אני נמצא בשליחות. זה לא רק להחזיר את עומר, זה גם להרים את הרוח של העם ולהחזיר את האור". שי משתף שבחודשים הראשונים לאחר החטיפה, הבית שלהם היה מוקף באנשים מכל הארץ שבאו לתמוך. "הסולידריות שהרגשנו הייתה בלתי נתפסת," הוא אומר. "האנרגיה הזו היא מה שנותנת כוח להמשיך".
שי מספר על השבעה באוקטובר, "בערב החג, תוך כדי ארוחת החג המשפחתית ואווירת החג הטובה ראיתי את עומר מתכתב בטלפון ושאלתי אותו אם יש מסיבה. הוא חייך ואמר שהוא עדיין לא החליט". כמה שעות לאחר מכן, עומר יצא מבית המשפחה למסיבה.
בבוקר החג שי היה אמור לעלות על טיסה לאתונה עם חברים. בעוד מתכונן ליציאה החלו האזעקות. "הייתי עם הטרולי ביד כששמעתי את הטילים", הוא נזכר. "נכנסנו לממד ואני התחלתי לשאול את עצמי מה עם עומר". שי וניבה, אמו של עומר, ניסו ליצור קשר עם בנם. עומר ענה בוואטסאפ: "אני במסיבה בעוטף. יש צבע אדום ואנחנו שוכבים על הרצפה עם ידיים על הראש".
"עומר כתב לנו שהם בדרך למיגונית ושאל אם יש מטוסים באוויר. הוא היה רגיל שירי טילים מסתיים במטוסי קרב שמגיעים להשיב אש. המיגונית בנויה להכיל בתוכה 10 איש," אומר שי, והיא הפכה מהר מאוד למלכודת מוות כשיותר מ-40 צעירים נדחסו פנימה. "בתוך המיגונית הם חוו תופת, ירו עליהם, זרקו רימונים, והמקום התמלא עשן. עומר, שנחנק מהעשן, אמר בשלב מסוים למי שישב לידו: 'אני לא מוכן למות ככה'". למרות שצעירה שיצאה לפניו מהמיגונית חזרה פנימה לאחר שירו לה ברגל והזהירה אותו מלצאת, עומר החליט לצאת מהמיגונית. "כשהוא יצא החוצה, מישהו צעק 'לא לירות!' והוא נלקח בידי המחבלים", מספר שי בכאב. מבין 40 הצעירים שנכנסו למיגונית הזאת 12 ניצלו, השאר נרצחו ועומר היחיד שנחטף.
באותן שעות שי מחליט לנסוע לעוטף למצוא את עומר ולחלץ אותו. הוא יוצא מהבית עם סכין שף, "לא מבין עדיין את גודל האירוע", הוא אומר. הוא מגיע לחסימה משטרתית ונמצא שם יחד עם עוד עשרות אנשים שמנסים להגיע לחלץ את יקיריהם, הרבה מהם עם מיקום ששלחו להם בוואטסאפ, תחושת חוסר אונים נוראית שלא נותנים להם לעבור ולנסות להגיע.
בשעה 11:11 בבוקר, הופץ סרטון בטלגרם שבו נראה עומר, אזוק ולבוש רק בתחתונים, מוקף במחבלים חמושים.
"מתקשר אליי חבר ואומר לי 'תשמע שי, תחזור הביתה. עומר חי, יש סרטון, והוא כנראה לא בידיים שלנו'. אני לא ידעתי מה קורה איתי, השיחה הזאת היא הדבר הכי מטורלל שקרה לי בחיים, אי אפשר להבין, אי אפשר להקל, זה סוף העולם עכשיו מבחינתי, מה עכשיו אני עושה? ביקשתי שישלח לי את הסרטון. הוא לא הסכים, אמר שזה סרטון קשה מאוד לצפייה, שלח לי צילום מסך ממנו וראיתי שאכן מדובר בעומר. הוא המשיך ללחוץ עליי לחזור הביתה ואמר לי לא לנתק את הטלפון, להישאר איתו על הקו כל הדרך, לא לדבר עם ניבה אשתי עד שאני מגיע. אמרתי לו שאני רגע הולך להביא מים מהאוטו, עזבתי את הטלפון וצרחתי כזאת צרחה, צרחתי ובכיתי. האנשים סביבי לא ידעו מה לעשות, לא נגידו אליי, כל אחד נמצא במצוקה כזאת גדולה משל עצמו באותו רגע. ואז נכנסתי לאוטו ונסעתי הביתה". מאותו הרגע, משפחת ונקרט נכנסה למאבק בלתי פוסק להחזיר את עומר הביתה. "הוא נחטף חי והוא חוזר חי", את זה הבטחתי לעצמי ואני עומד על כך.
אחרי עסקת החטופים למשפחה הגיעו ידיעות מעדויות של חטופים ששוחררו שנתנו להם מעט תקווה. כשארבעה עובדים תאילנדים שנחטפו והוחזקו בשבי חמאס שוחררו המשפחה שמעה שמועה שהם אומרים שהיו עם עומר בשבי. "אבל יש שלושה עומר שנחטפו. קיווינו מאוד שיתנו לנו מידע על עומר שלנו". שי נסע אליהם לבית החולים, עם חולצה עם תמונתו של בנו עליה, וכשהצליח להיכנס אחד מהם הצביע על התמונה ואמר "סמואל, סמואל". "באותו רגע, ניבה פשוט פרצה בבכי", נזכר שי.
המילה "סמואל" הפכה לקוד שמילא את המשפחה בתקווה. אחרי החטיפה כשהתחילו ההקדשות ברדיו של שירים לחטופים מתוך תקווה שאולי יש להם גישה למקלטים ואולי שומעים המשפחה התלבטה מה להקדיש לעומר. אח שלו אמר שצריך את השיר 'איזה יום היה לי סמואל' של להקת השמחות וסיפר שבנסיעות משותפות תמיד היה שם את זה עם תחילת הנסיעה. עומר, כך התברר, היה שר לתאילנדים את השיר הזה בזמן השבי. "הוא שר להם כדי לעודד אותם והם זכרו את זה היטב. כשהם קראו 'סמואל', ידענו בוודאות שהם מדברים על עומר שלנו. זו הייתה הפעם הראשונה מאז החטיפה שקיבלנו עדות חיה על עומר. הם נתנו לנו אוויר לנשימה. הידיעה שהוא היה איתם ושמר על החוזק שלו גרמה לנו להאמין שהוא יצליח לשרוד גם את התנאים הקשים ביותר".
עבור משפחת ונקרט, המפגש עם התאילנדים היה רגע של הקלה ותחושת חיבור. "הם ראו אותו, דיברו איתו, וזה נתן לנו תקווה חדשה", אומר שי. "אנחנו נשענים על העדויות האלה, ובזכותן אנחנו ממשיכים להיאבק ולהאמין". נקודת האור הבאה מבחינת המשפחה הייתה הפגישה עם ליאם אור, שנחטף ושהה יחד עם עומר ושוחרר גם הוא במסגרת עסקה. "לא רציתי ללחוץ עליו," מבהיר שי, "שמעתי עדויות של חטופים שחוו רגשות אשמה על כך שהם חזרו בזמן שאחרים נשארו בשבי. נתתי לו זמן, אבל ידעתי שהשיחה איתו חשובה לנו יותר מכל דבר אחר".
במפגש, ליאם שיתף את המשפחה בפרטים שטרם ידעו על מצבו של עומר בשבי. "עומר היה עוגן עבור כולנו", סיפר ליאם. "הוא שמר על אופטימיות, ניסה לעודד את כולנו ולשמור על המורל. הוא היה שר לנו שירים, שיחק איתנו משחקים. ליאם תיאר את התנאים הקשים במנהרות: שינה על חול, חוסר מוחלט בפרטיות, מעט מאוד מזון ומים. "הם נתנו לנו שני תמרים ביום וחצי פיתה, אבל עומר תמיד ניסה למצוא דרך לשמור על רוחנו. הוא אמר לי שוב ושוב: 'אנחנו נשרוד את זה'".
אחד הסיפורים שהותיר רושם עמוק על המשפחה היה הרגע שבו עומר וליאם דיברו על העתיד. "עומר אמר לו, 'תחכה לי עם הים'. ליאם עוד לא הלך לים, הוא מחכה לו. ליאם קורא לעומר 'אח גדול'. מבחינתו יש לו אח גדול שנותר בשבי וזה קשה מאוד. מצד שני כל פעם שאני מדוכדך אני נכנס לאינסטגרם של ליאם, רואה שהוא חי, הולך למשחקי כדורגל, מטייל, וזה נותן לי תקווה ומעודד את רוחי. הידיעה שיש חיים אחרי שצפויים לעומר".
מאז הפגישה, המשפחה שומרת על קשר הדוק עם ליאם, שראה בעומר כמו אח גדול בשבי. "הוא שיתף אותנו בדברים אישיים מאוד," משתף שי. "כל פרט שסיפר על עומר עזר לנו להבין איך הוא מתמודד. זה נתן לנו כוחות להמשיך להיאבק ולהאמין שהוא יחזור".
שי מבקש להעביר מסר לעם: "אל תאבדו תקווה. עומר יחזור, יחד עם כל החטופים. אנחנו מאמינים בזה ומחכים ליום הזה כל כך. כל יום שעובר מבחינתי זה יום שמקרב אותנו ליום שעומר יחזור". הוא מבקש בנוסף להוסיף את עומר בנימין בן ניבה לתפילות ולמי שמעוניין להגיד תהילים לומר את פרק כ"ד לתפילה להשבתו יחד עם כל החטופים. המשפחה אף העלתה קמפיין לרשתות שבו אנשים משתפים את עצמם שותים לחיי עומר ומעודדים אנשים להצטרף. בנוסף שי מגיע למפגשים בכל הארץ להיפגש עם העם ולדבר, "אנחנו בשליחות להחזיר את עומר ואת החטופים, לתת תקווה לעם וליצור אחדות".
