חירות נמרודי, אמא של רב"ט תמיר נמרודי, שנחטף מבסיס מת"ק עזה בשביעי באוקטובר, מספרת בשיחה פתוחה ואינטימית עם צופית ליבמן בפודקאסט לב שבוי, על דמותו של ילדה האהוב, שציין כבר שני ימי הולדת בשבי חמאס וגורלו אינו ידוע.
תמיר נמרודי גדל כילד ונער מיוחד. הוא נולד במושב חמד, אח בכור לשתי אחיות. הוא היה ילד סקרן, אנרגטי, חכם ובעל זיקה מיוחדת לטבע. מגיל צעיר הראה עניין עמוק בגיאולוגיה, בעלי חיים והיסטוריה, ואף הכיר את שמות כל ערי הבירה בעולם. בתור ילד תמיר התמודד עם אתגרים של הפרעות קשב וריכוז, שהתבטאו לעיתים באימפולסיביות ובקושי בוויסות חושי. החיבור לאדמה ולטבע הפכו לגורמים משמעותיים עבורו ובהתבגרות שלו. בתור נער ניכרה אצלו היכולת לזהות ולהעריך אותנטיות.
האזינו: חירות נמרודי, אמא של רב"ט תמיר נמרודי:
"בילדותו, לעיתים לילדים בני גילו היה קשה 'לאכול אותו'", אומרת חירות, "דווקא עם מבוגרים הוא לעיתים מצא חיבור מיוחד". הוא התגבר לאורך הילדות על קשיים לימודיים שנוצרו עקב הפרעות הקשב והריכוז, בין השאר בעזרת מורים שהיו עבורו משמעותיים מאוד, ומשם נבע הרצון שלו להיות חלק ממערך החינוך בצבא. "הוא התגייס לתפקיד של מש"ק חינוך בצבא, ושם הוא עבר טרנספורמציה של 180 מעלות, הוא לגמרי מצא את עצמו שם וראה בשירות שלו שליחות".
"תמיר גם היה ילד שלעיתים נטה לחוות חששות ופחדים, למשל בנסיעה באוטובוסים. זה העלה אצלו חששות מאוטובוסים מתפוצצים. פתאום הוא הגיע לצבא והכול השתנה, הוא היה נוסע לבד באוטובוסים וברכבות. אני חושבת שיש קשר למסגרת הברורה שהצבא נתן לו, והוא נפל על מפקדים מצוינים שנתנו לו תחושה שמה שהוא עושה זה חשוב וזה מאוד השפיע עליו לטובה".
הפעם האחרונה שחירות ותמיר היו יחד, הייתה בחג סוכות. "תמיר היה מקורב למסורת. בגלל שאני גרושה הוא הגבר בבית, והוא תמיד היה עושה לנו את הקידוש ביום שישי בערב. לארוחת ערב החג התארחנו אצל אמא שלי בסוכה יחד עם אחים שלי", מספרת חירות, "שמתי לב שלפני שנכנסנו לסוכה תמיר אמר משהו לא נעים לאמא שלי, מתוך האימפולסיביות שלו. כולנו קצת התכווצנו, ואז תמיר התנצל וליבן את הדברים איתה לפני שהם נכנסו לסוכה. היום אני אומרת – איזה מזל שהם דיברו ביניהם ופתרו את זה באותו רגע". בחג הזה חירות בילתה זמן איכות יחד עם תמיר, "וביום ראשון לקחתי אותו לרכבת, ולא יכולתי לדמיין שזה יהיה הפעם האחרונה שאראה אותו".
בשמחת תורה תמיר היה במשמרת בבסיס במעבר ארז. כשהתחילו האזעקות הוא התכתב עם חירות וסיפר לה שיורים טילים על המגורים שלהם. הוא הניח שבקרוב ישחררו אותו הביתה, הנוהל הקבוע במקרי הסלמה, מכיוון שהוא לא לוחם. דקות אחר כך התברר שהפיצוצים שהוא שמע לא היו טילים אלא חדירה של מחבלים לבסיס. בשעה 7:15 תועדו תמיר ושני חיילים נוספים נגררים בכוח מהמיגונית בבסיס על ידי המחבלים. סרטון קשה מאוד שגילתה אחותו הצעירה באינסטגרם באותו יום מתעד את רגעי החטיפה.
"היא הגיעה אליי בצרחות והראתה לי את הסרטון, ויש לך כמו קצר במוח. את לא מסוגלת להאמין שזה אמיתי", מספרת חירות בכאב, "רואים אותו שם בפיג'מה, יחף, בלי משקפיים, קשה לו לראות בלי משקפיים, והוא מגן על הפנים שלו כי הם מרביצים להם וגוררים אותם החוצה מהמיגונית. זה לא עוזב אותי, זו התמונה האחרונה שאני רואה כשאני הולכת לישון".
אחר כך מצאו סרטון נוסף בו נראה איך תופסים אותו בחולצה, וגוררים אותו על הרגליים מעבר לחומות הבסיס ומכניסים אותו לג'יפ. "זאת בעצם התמונה האחרונה שלו שיש לנו". מאותו רגע, לא התקבלו אותות חיים מתמיר. שני החיילים האחרים שנחטפו יחד איתו נהרגו וגופותיהם חולצו, אך מצבו של תמיר עד היום אינו ידוע. מאז המשפחה נמצאת במצב מורכב של אי ודאות ועיסוק בפעילות למען שחרורו ולהשארת החטופים במודעות ציבורית.
חירות מתארת את החיבוק שקיבלה מהקהילה המקומית ומהציבור הרחב מאז החטיפה, ועם זאת היא מספרת על החשש שמצב חטופים בעזה יהפוך להיות חלק מהשגרה, "אסור שהמצב הזה ינורמל. אסור שזה יהפוך להיות שגרה".
חירות משתפת שהיא מוצאת נחמה וכוחות בפעילויות למען אחרים ובחיבור לאנשים נוספים, למשל בביקורים של חיילים פצועים ומשפחותיהם שהיא עורכת לעיתים, "כל אחד מרוכז בכאב שלו, ופתאום כששני הכאבים נפגשים יש מעין ערבוב של הכאב והכאב מתחלק מחדש. פתאום מודגש כמה הסיפור הזה הוא הסיפור של כולנו, ופתאום אמא של פצוע מבינה אחרת גם את המשמעות של הפציעה של הילד שלהם, למה הוא היה חייב להיות שם. אנחנו מתחבקות ובוכות ויש תחושה של שותפות גורל".
אחד האירועים המשמעותיים שחירות יזמה היה ציון יום הולדתו האחרון של תמיר, שבו גייסה את הציבור לאפות עוגות ומאפים שחולקו לחיילים, נזקקים ודרי רחוב ברחבי הארץ. "תמיר כתב לעצמו מטרה: להצליח לעזור להרבה אנשים. זה מה שהניע אותי לעשות את זה ביום הזה", היא משתפת.
