"אם את אומרת לי עכשיו לא, את מפסידה את חייך". משפט אחד, טלפון אחד, ששינה את חייה של לימור סון הר-מלך. היא הייתה אז בת 26, אלמנה צעירה בשיקום ממושך אם לשני ילדים קטנים, ונשמתה עדיין אחוזה בזיכרונות מן החיים שהיו לה – הבית שבנתה עם בעלה הראשון שולי הר-מלך שנרצח בפיגוע בו היא נפצעה שנתיים קודם לכן.
בתוך הכאב וחוסר היכולת לדמיין עתיד אחר, היא לא חלמה על זוגיות שנייה. אבל אז, לאט ובהיסוס, צמחה בה ההכרה שהלב – גם כשהוא שבור – מסוגל להחלים.
בפרק החדש של הפודקאסט עוד חוזר הניגון שעוסק בזוגיות שנייה לאחר אובדן, שוחחה שירת מלאך עם חברת הכנסת לימור סון הר-מלך לשיחה כנה ונוגעת ללב על עולמה האישי ומסע חייה שכולל נישואין, אובדן וצמיחה. היא שיתפה בדרך שעברה – מההלם הראשוני, דרך השיקום הפיזי והנפשי, ועד לרגע שבו פתחה את ליבה מחדש ובנתה ביחד עם האיש שלה מהזוגיות השנייה, יהודה משפחה שמחה וגדולה.
"לא הבנתי בכלל איך אפשר להמשיך", היא מספרת. "איך מישהו אחר יוכל לאהוב את הילדים שלי? איך אוכל לאהוב שוב? איך בכלל מוצאים מקום בלב, כשפעם הוא היה מלא עד גדותיו?", אבל המציאות הוכיחה אחרת. אל תוך חייה נכנס יהודה, מי שלימים הפך לבעלה השני ולאב לילדיהם. הקשר נבנה בעדינות ובסבלנות, מתוך הבנה שהדרך לזוגיות שנייה אינה זהה לראשונה. "בפגישה הראשונה דיברתי שלוש שעות ברצף", היא נזכרת. "בסוף הוא רק אמר לי: 'זה בסדר, יש לי סבלנות'".
ואולי זה הלקח המשמעותי ביותר: לזוגיות שנייה יש קצב משלה, נתיב משלה, והיא לא צריכה להידמות לראשונה כדי להיות שלמה ומלאה. "כשאתה אומר לקדוש ברוך הוא – אתה תוליך, אתה תכוון, אני לא מחליטה כלום לבד – אז קורים ניסים", אומרת לימור. "יש בי אמונה שלמה שהשם יודע מה טוב לי, ואני רק צריכה להרפות ולסמוך עליו".
סון הר-מלך היא לא רק מטפלת, רעיה ואם לעשרה ילדים – היא גם שליחת ציבור. כחברת כנסת היא מקדישה את חייה למען העם והארץ, מתוך תחושת שליחות עמוקה. ההתמודדות האישית שלה עם כאב, שכול ותקומה מעניקה לה כוחות לפעול למען משפחות שכולות, פצועים ונפגעי טרור. "אני בעיקר מתפללת שהלב שלי יישאר פתוח לכל מי שנפגע, לכל מי שצריך אוזן קשבת, לכל מי שכואב. אני לא רוצה לאבד את הרגישות לכאב של עם ישראל".
ואולי דווקא משום שחוותה אובדן כה עמוק, היא יודעת שבבית – כמו בלב – יש מקום לכולם.
"כשאבא שלי יחזור בתחיית המתים, אתה תחזור לבית שלך?", שאל אהוביה, בנה בן הארבע, את אביו החדש. יהודה חייך והשיב: "לא. נחיה פה כולנו בחמולה ויהיה נחמד". ואז, שרה הקטנה, בת השנתיים, רצה לכיוון חדר השינה לבדוק משהו. היא פתחה את הדלת, הביטה פנימה, חזרה לאמה ואמרה לה בפשטות: "אמא, בדקתי. הכול בסדר. יש מקום לשלושה".
גם אחרי השבר הגדול ביותר – יש חיים. גם אחרי האובדן – יכולה להיות אהבה. החיים יכולים להיות מלאים תקווה.
