כמו הכותל המערבי וטחנת הרוח במשכנות שאננים, גם קריית העירייה היא מהמקומות המוכרים והמזוהים עם ירושלים. אך שלא כמו שני המקומות הראשונים, הקריה המכונה לרוב בשם "כיכר ספרא", היא צעירה למדי ובת עשרות שנים בלבד.
בניין העירייה ההיסטורי, שנמצא בתחילת רחוב יפו ובו פועלת היום מחלקת התרבות של ירושלים, נבנה בתקופת המנדט הבריטי. זאת, לאחר שהמבנה הקודם, שבו שכנה העירייה מימי העות'מאנים לא הספיק עבור כל האגפים. הבריטים, חיפשו מימון לבניית הבניין החדש ובנק "ברקליס" שפעל בארץ באותם ימים, הסכים לממן את הבנייה בתמורה לשכירת הקומה התחתונה למשך 30 שנה.
המבנה הוותיק, תוכנן על ידי האדריכל הבריטי קליפורד הולידיי שתכנן עשרות מבנים בירושלים. מעמד הנחת אבן הפינה נערכה בספטמבר 1930 ובנייתו של מבנה העירייה הוותיק, הסתיימה ארבע שנים מאוחר יותר, ביולי 1934.
"זה בניין שנבנה בסגנון הבינלאומי שזה אומר מראה קלאסי עם קווים נקיים ", אומרת שרון דינור, אדריכלית והממונה על השימור בעיריית ירושלים. "הוא חלק מרצף של בניינים מרשימים שנמצאים באותו אזור: בנק אנגלו־פלשתינה, בניין הדואר המרכזי ובניין ג'נרלי. כולם הוקמו באותה תקופה ויש להם קווים עיצוביים דומים".
מאז, נמצאו משרדי העירייה בצידו הצפוני של המבנה בעוד הכניסה ל"ברקליס" הייתה מצידו הדרומי. אולם מועצת העיר, שכן בקומה השנייה של הבניין המעוגל, ורק 32 שנים לאחר מכן, עם תום תקופת השכירות של הבנק (שביקש וקיבל ארכה של שנתיים), ירדה מועצת העיר לקומה הראשונה.
גם אחרי הקמת המדינה, המשיכה העירייה לשכון באותו מבנה, על אף שהוא שוכן באזור קו התפר. "המבנה היה מוזנח ולא בדיוק במיקום מרכזי", אומרת דינור ומספרת כי אחרי מלחמת ששת הימים ואיחוד העיר, האתגרים בבירת ישראל היו רבים ולא התעסקו במיקום מבנה העירייה.
רק בשנות ה־80, הבינו בעיריית ירושלים כי הגידול בהיקף הפעילות העירונית ובמספר התושבים המקבלים שירות בעירייה, הגדיל באופן ניכר גם את גודלם של האגפים והמחלקות, ולכן יש למצוא מקום חדש לעירייה. "במשך השנים, בניין העירייה ההיסטורי היה צר מלהכיל את כל האגפים, עד שבשנות ה־90 התפזרו מחלקות העירייה השונות ב־32 מבנים ברחבי ירושלים: ראש העיר ישב ליד כיכר צה"ל, אגף התרבות ברחוב חיי אדם, מנהל חינוך, רווחה וחברה שכנו בבניינים שונים ברחוב יפו, ואגף המים והגזברות היו בכיכר הדוידקה. הדבר הקשה מאוד על העבודה והקשר מול התושב וכן על שיתוף הפעולה בין האגפים. ותיקי העירייה זוכרים את העבודה במשרדים מרוחקים. לא היה בזה היגיון", מספרת דינור.
"החשיבות בשימור היא קודם כול עניין של זהות אישית, לאומית והיסטורית. נוטים לחשוב ששימור עוסק בעבר, אבל להיפך, שימור עוסק דווקא בעתיד ובנרטיבים שימשיכו איתנו לדורות הבאים"
ההחלטה על כינוס העירייה במרכז אחד ועל מיקום המבנה התקבלה כבר בשנות ה־80, אבל הבנייה הסתיימה רק בתחילת שנות ה־90.
"הייחודיות הגדולה של קריית העירייה היא גם היכולת לשלב בעיצוב שלה בין חדש לישן, בין אדריכלות מודרנית למבנים היסטוריים ושימור של לא מעט מהם בנוף", אומרת דינור, "גם המיקום שלה הוא אידיאלי מאוד: המתחם יושב על ציר מרכזי היסטורי, מקום בו עבר קו הגבול עד למלחמת ששת הימים. המקום מהווה היום חיבור בין מזרח ומערב העיר, בין העיר העתיקה לעיר החדשה וכמובן – בין מגוון האוכלוסיות בירושלים. תכנונית, המבנה נמצא על הדרך חשובה ומרכזית מאוד – דרך יפו. זה ציר עם משמעות גדולה. עם הקמת הרכבת הקלה, לפני 12 שנים, הפכה הגישה אל כיכר ספרא לקלה, זאת כמובן לצד החניון הרחב שהוקם במפלס תת הקרקע.
בבניית קריית העירייה, נעשה שימוש בעשרה מבנים היסטוריים ששומרו, שוחזרו והוסבו למשרדים, ולהם נוספו שלושה בניינים חדשים.
בנייה ונרטיב
יותר מ־40 שנה אחרי שהחלו בעירייה לחשוב על מקומות חלופיים ראשונים, מחשבות שהסתכמו בתכנון מבנים במספר מיקומים ברחבי ירושלים, הוחלט להקים את בניית קריית העירייה עשרות מטרים מבניין העירייה ההיסטורי.
בתחילה, נבחר האדריכל הקנדי ג'ק דיאמונד בשנת 1988 לתכנן את קריית העירייה כולה. בהמשך, הוחלט לבזר את האחריות על תכנון המבנים בין מספר אדריכלים מקומיים: בניין מועצת העיר הועבר לאמיר ועופר קלוקר ורנדי אפשטיין, והתוכניות לשיקום ושחזור המבנים האחרים בכיכר הועברו לידי האדריכלים פיטר בוגוד, יוניס פיגרדו, אסתר ניב, נחום מלצר וגיא איגרא.
"הם לקחו מקום שהיה במצב ירוד ועשו מלאכה של ברירה – מה ראוי לשימור ומה לא", אומרת דינור על כיכר ספרא, שלפני 35 שנים לא היה המקום הכי אטרקטיבי בירושלים, בלשון המעטה. "אני חושבת שאפילו עכשיו, כשהעיר גדלה ושוב אין לנו מקום לכל הפונקציות במתחם העירייה, עדיין המיקום והבנייה שלה מוצלחים מאוד".
החפירות להעמקת השטח החלו בספטמבר 1998 וכמו בכל אתר בנייה בירושלים, היה חשש כבד מפני מציאת ממצאים ארכיאולוגיים, דבר שעלול לעכב ואף לעצור את העבודות. קידוחי העומק שנעשו בתחילה גילו כי הסלע הטבעי קרוב מאוד לפני הקרקע ולכן לא יהיו שם ממצאים משמעותיים שיביאו לעיכוב בתהליך.
בחפירה הארכיאולוגית שנערכה במקום נמצאו פריטים קטנים אך מרתקים: ידית של קנקן מתקופת המלך חזקיהו, שמתוארך למאה השמינית לפני הספירה, ועליה כתוב "למלך שוכה"; ידית של כלי חרס מהמאות השמינית או התשיעית לפנה"ס שהובא לארץ מקפריסין, דבר שנחשב לשכיח יחסית בערי החוף אך ודאי שלא בירושלים; וידית אחרת של קנקן מהתקופה ההלניסטית ועליה הכיתוב "יהד". על פי ההערכות מדובר בכלי שנחתם בחותמת הרשמית של המדינה החשמונאית.
עם תכנון המתחם, בשנת 1987, הוערכה עלות בנייתו בכ־70 מיליון דולר. אך ארבע שנים לאחר מכן, התברר כי העלות זינקה בכ־30 מיליון דולר ונשקה לסכום של 100 מיליון דולר. התקציב לקריית העירייה התבסס על מימוש נכסי העירייה בהיקף של 30 מיליון דולרים, הלוואות מבנקים ותרומה של אדמונד ספרא בסכום של 10 מיליון דולר. ההבדל בין התקציב המתוכנן המקורי לתקציב הסופי נבע מהפער בין שתי תוכניות שונות – זאת שיושמה בסופו של דבר כללה יותר מ־15 אלף מ"ר של משרדים וחניונים גם יחד.
סיפורים על שדים ורוחות
בכיכר ספרא 13 נמצא בניין אביחיל, שנחשב לחלק מקריית העירייה. בעבר הוא היה בית חולים לצליינים שהגיעו לירושלים המבנה הינו יוצא דופן וכמובן שמוגדר כמבנה לשימור. לאחר הקמת מבנה העירייה החדש סירבו העובדים לעבוד בבניין זה בטענה שמדובר במקום מקולל ורדוף על ידי רוחות האנשים שמתו במקום בעבר. דינור, עובדת בבניין זה ובתור אדריכלית היא מעריכה את השימור שלו וזה לא בגלל המיתוסים והאגדות.
"הבניין משתלב מאוד יפה ברחבת הכיכר, נותן לה דופן ונמצא ממש מול הבניין הראשי שם יושב ראש העירייה. השילוב של הישן והחדש במקרה זה תורם האחד לשני. יכול להיות שאם היינו מתבקשים לבנות את קריית העירייה היום ובטח ביחס לגישות השימור שיש, היינו מבקשים לשמור יותר, כי הורידו כאן ללא תיק תיעוד ובדיקות מעמיקות כמה בניינים היסטוריים. יחד עם זאת, תמיד חשוב לזכור שכמו בכל העולם, לא כל דבר שנבנה אי פעם – נשמר. השימור אמור לפתח, לא לעצור, לא להפוך כל בניין למוזיאון. אם המקום לא "חי" יחד עם האנשים, והוא לא פונקציונלי עבורם, אז הערך שלו נפגם"
"בלא מעט קירות יש סימנים לפגיעות קליעים, ועלתה שאלה האם צריך לשמור עליהם או לתקן את החורים. בסופו של דבר החליטו להשאיר אותם כי כדורי הרובה, שזורים בסיפורה של העיר לאורך השנים – נוכחות הרוסים, העות'מאנים, הבריטים ומלחמת השחרור. לכל בניין כאן יש כל כך הרבה רבדים. אני בטוחה שאם היינו ממשיכים לחפור היינו מגלים עוד יותר".
הבחירה לשמר מבנים מסוימים באזור, כמו מוזיאון אסירי המחתרות, נובעת מהרצון לתעדף נרטיב מסוים?
"החשיבות בשימור היא קודם כול עניין של זהות אישית, לאומית והיסטורית. שימור עוסק דווקא בעתיד ובנרטיבים שימשיכו איתנו לדורות הבאים. אגב, אחת ההצעות שהגישו לתכנון מתחם העירייה, כללה מחיקה מוחלטת של מבנה אסירי המחתרות ובניית מבנה של 20 קומות במקומו".
למה?
"זה היה אחרי מלחמת ששת הימים. רצו לבנות את הנרטיב המחודש של ירושלים החדשה, החזקה המודרנית, לא לספר על רוסים שהגיעו לכאן אלא סיפורים אחרים. הבניין שהיום אני עובדת בו, היה בעבר בית חולים שלא הסכים לטפל ביהודים. יש סיפורים לאתרים, שבלי קשר לאדריכלות, גורמים לתהות למה צריך לשמור עליהם? להבנתי שכנעו את טדי קולק לשמור עליו רק בגלל אסירי המחתרות וההקשר ההיסטורי שלו להקמת המדינה, לא בגלל הערך האדריכלי שלו".
מה הכוונה ב"ערך אדריכלי"?
"בניין שנבנה בטכנולוגיה מסוימת מספר לנו מה קרה כאן. למשל חיזוק היחסים בין הצאר הרוסי והעות'מאנים אחרי מלחמת קרים באמצע המאה ה־19. היחסים בין הרוסים והטורקים התהדקו הרוסים השקיעו כסף רב ובנו מתחם על שטח של 70 דונם, מה שמוכר לנו היום כמגרש הרוסים, כאשר חלק שישית מהשטח, הם פשוט קיבלו במתנה. מעבר לזה, הבנייה פה עשירה בפרטים ולא זולה בכלל. למבנים רבים יש קירות בעובי של מטר וחצי ובין כל שני חדרים יש קמין יצוק ברזל מעוטר בדמויות המוזות מהמיתולוגיה היוונית לחימום בחורף, המדרגות שנעשו בברזל יצוק ומלאות בעיטורים מסתלסלים. בתוך הקירות יש דוד מובנה לחימום מים כדי לטפל בחולים שאושפזו כאן. באותם ימים זה היה שיא הטכנולוגיה של התקופה".
לפני מספר שנים, כאשר בוצעו בבניין עבודות לשימור ושיקום, התגלה בגג הרעפים פגז מימי מלחמת השחרור. כדי להמשיך בעבודות, הוזעק למקום חבלן אשר נטרל אותו. אולי צדקו כל האנשים שסירבו לעבוד בבניין והפגז, היה רק חיזוק לאינטואיציה שלהם.
ראש מודרני
מתוך 13 המבנים והאתרים הההיסטוריים הקיימים היום בקריית העירייה, נזכיר שלושה עיקריים: גן דניאל, מגרש הרוסים וכיכר ספרא. גן דניאל הוקם ב־1891, ובאותם ימים בכלל נקרא פארק ג'מאל פאשה. "לפי רוב המחקרים מדובר בגן העות'מאני הראשון שנוסד", אומרת דינור. "הוא היה מחולק לפביליונים ולגינות קטנות והיו עושים פה מסדרים והופעות, יחד עם תזמורת הצבא הטורקי. זה היה אחד המרחבים הראשונים שפיתחו הטורקים מחוץ לחומות העיר העתיקה".
כשהבריטים הגיעו, הגן עבר עיצוב מחדש על ידי האדריכל הולידיי ושמו שונה לגן העיר. אחרי מלחמת השחרור, הגן נשאר בצידה המערבי של ירושלים בזמן כהונתו של ראש העיר הראשון של בירת ישראל דניאל אוסטר, ושנים לאחר מכן נקרא על שמו, "גן דניאל".
בשנת 1997 הציב בגן האמן האמריקאי רוי ליכנטנשטיין פסל בגובה 10 מטרים שנקרא "ראש מודרני". הפסל מציג ראש ובלורית המורכבים מצורות גאומטריות ועשוי מאלומיניום ונירוסטה. לפסל יש קשר הדוק דווקא לברצלונה זאת בשל פסל "הראש" שהוצב בעיר הקטאלונית. עם הצבת הפסל בגן, אנשים רבים זיהו בו את דמותו של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין שנרצח שנים קודם לכן. לצד הפסל נמצא לוח עליו מוטבע הכיתוב: "לזכרו של יצחק רבין".
מגרש הרוסים, הוא מתחם משולש המשתרע על שטח של כ־68 דונם ליד קריית העירייה. את בניית המתחם יזמו ומימנו משפחתו של הצאר הרוסי אלכסנדר השני ב־1860, והוא ממוקם בין רחוב יפו מדרום, רחוב שבטי ישראל ממזרח, ורחוב הלני המלכה מצפון.
בתחילה, נוסד המקום כמקום אכסנייה, הזנה והגנה לאלפי הצליינים שהגיעו לירושלים אחרי התחממות היחסים בין הצאר הרוסי לעות'מאנים. סביב חג המולד וחג הפסחא הוצפה העיר באלפי מאמינים נוצרים שהקהילה המקומית כבר לא יכלה לשרת ולספק עבורם את צרכיהם, על אף האכסניות שהוקמו בעיר.
הזרם הלך וגבר בד בבד עם התחזקות הנצרות ברוסיה, פתיחת קו האוניות הישיר בין אודסה ליפו ועידודו של הצאר. הקושי לסייע לצליינים שהגיעו לעיר יחד עם הרצון של העות'מאנים לחזק את קשריהם עם הרוסים, הביאו לכך שהעות'מאנים, נענו לבקשת הצאר למכור להם שטח אדמה של 68 דונם בסמוך לחומות העיר העתיקה כאשר שישית ממנו ניתן במתנה.
יהושע ילין, איש רב פעלים שנמנה על מקימי נחלת שבעה ומחדשי הישוב היהודי במוצא, כתב בספרו "זכרונות לבן ירושלים" גרסה אחרת למכירת אותן קרקעות. לפי ילין, השטח נמכר על ידי מתורגמן ערבי־מצרי מקומי בשם מוסא טאנוס ולא הממשלה הטורקית. המגרשים שהיו ברשותו, נמכרו לצאר הרוסי לטובת הקמת המתחם הצלייני, הוא מגרש הרוסים.
במלחמת העולם הראשונה איבדו העות'מאנים את השליטה באזור וגם הצאר הרוסי נרצח במהפכת פברואר. הבריטים שנכנסו לארץ, הלאימו את מגרש הרוסים בשל מיקומו האסטרטגי – על הדרך המרכזית ובקרבה לעיר העתיקה. המבנים השונים במתחם הפכו לתחנת משטרה ולמרכז הבולשת הבריטית, לבית הסוהר המרכזי בירושלים, לבית משפט מקומי ולמשרדי ממשלה שונים. רק בית החולים והכנסייה לא שינו את ייעודם.
בבית הסוהר המרכזי נכלאו עם תחילת תקופת המנדט הבריטי כ־250 אסירים, ולקראת עזיבת הבריטים את הארץ המספר אף הוכפל. האסירים שהוחזקו שם היו מוסלמים, יהודים ונוצרים ובתחילה לא הייתה הפרדה ביניהם, עד שריבוי הקטטות הובילו את הבריטים לחלוקת הכלא לאגפים לפי דת.
בימי שבת וחג, הפעיל הרב אריה לוין בית כנסת בתוך תחומי הכלא. בעקבות לחץ מצידו פעל במקום גם מטבח כשר. שנים לאחר מכן, ב־1965, קבע "רבם של האסירים" מזוזה בפתח המקום עם הפיכתו למוזיאון המתעד את אותה התקופה.
לאורך השנים, תלו הבריטים בבית הסוהר כ־100 אסירים ערבים ולא יהודי אחד. דב גרונר, אליעזר קשאני, מרדכי אלקחי ויחיאל דרזנר, ארבעה מעולי הגרדום שהיו כלואים במקום, הועברו בחשאי לכלא עכו ושם נתלו. משה ברזני ומאיר פיינשטיין, שני לוחמי מחתרת נוספים שהיו אמורים להיות היהודים הראשונים להיתלות בכלא, התאבדו באמצעות רימון יד שהוברח אליהם, מוחבא בתוך תפוז, ערב הוצאתם המתוכננת להורג.
ב־14 במאי 1948 ערכו הבריטים במגרש הרוסים מסדר עזיבה כאשר לאחריו, הם יצאו מהעיר בתום 30 שנות מנדט. עם צאתם, תפסו כוחות ההגנה והאצ"ל את המקום ללא קרב במסגרת מבצע "קלשון". המהלך התבצע קודם לפעולת הערבים, בזכות תיאום מפתיע של מפקד העיר הבריטי עם כוחות ההגנה.
כיום, משמש מתחם מגרש הרוסים, למטרות דומות למדי לשימושם של הבריטים. במקום, קיים בית מעצר, תחנת משטרה המשמשת את משטרת מחוז ירושלים ותחנת הבירה ובית משפט השלום. בסמוך לשם, נמצא מתחם "חצר סרגיי" שימש במשך שנים ארוכות את משרד החקלאות ואת משרדי החברה להגנת הטבע וכיום פועל בו מלון, בית קפה ומרכז מבקרים קטן. החלק ששימש בעבר לאכסניית הנשים הפך לאחר הקמת המדינה למוזיאון ההנצחה לאסירי המחתרות.
בניגוד לבריטים, ישראל נאלצה לשלם לברית המועצות עבור הנכסים שבמגרש הרוסים. ההסכם הסופי נחתם ב־1964 ובו נקבע שישראל תשלם 4.5 מיליון דולר לברית המועצות. בשל הקשיים הכלכליים של המדינה הצעירה, השיגו הצדדים פשרה: שלושה מיליון דולר ישולמו בכסף והשאר ישולמו בתפוזים, מאחר שישראל הייתה אחת מיצואניות התפוזים הגדולות בעולם. בעקבות ההסכם הוצף השוק הרוסי באלפי טונות של תפוזי Jaffa עד שהחוב כוסה לחלוטין.
כיכר ספרא, שלמעשה נחשב לשם המקובל בפי כולם לאזור כולו במקום "קריית העירייה", קרויה על שמם של יעקב ואסתר ספרא, הוריהם של אנשי העסקים והנדבנים החלביים יוסף ואדמונד ספרא. זאת, בשל תרומתם בסך 10 מיליון דולר לטובת הקמת קריית העירייה. הרחבה הגדולה, הוקמה במטרה ליצור מקום שבו יכולים להתקבץ אלפי אנשים בהופעות ובאירועים שונים.
