המצווה המרכזית של ראש-השנה היא התקיעה בשופר. "יום תרועה יהיה לכם". תקיעת השופר מציינת כי ביום זה אנו ממליכים את הקב"ה למלך על כל הארץ. בין הפסוקים הנאמרים בתפילת ראש־השנה, בנוגע לתקיעת השופר, אנו מוצאים: "כי ה' עליון נורא, מלך גדול על כל הארץ… עלה אלוקים בתרועה, ה' בקול שופר".
טעם נוסף לתקיעת השופר – לעורר זכות אבות, כדי שישמשו לנו מליצי יושר ויגנו עלינו בדין. ברגעים הנשגבים של יום-הדין, אנו תוקעים בשופר, העשוי מקרנו של איל, ומזכירים בכך לפני הקב"ה את עמידתו בניסיון של אברהם אבינו, כאשר לפי מצוות הקב"ה עמד להקריב את בנו יחידו – יצחק – קורבן לה', הדבר נמנע ברגע האחרון, לאחר שכבר הניף את הסכין, כאשר מלאך ה' קרא לאברהם לעצור. עיני אברהם הבחינו לפתע באיל שנאחז בקרניו בסבך. את האיל הקריב לקורבן תחת בנו. ביחס לכך אמרו חז"ל: "תקעו לפני בקרן של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ויעלה זכרונם לפני".
טעם נוסף – להזכיר את מעמד הר-סיני, שבו התחייב העם, פה אחד, "נעשה ונשמע". מתן התורה בהר-סיני היה מלווה ב"קול שופר חזק מאד". תקיעת השופר בראש־השנה מזכירה את מעמד הר סיני – מתן תורה – שבו כרת ה' ברית עם בני ישראל.למעשה הפעם הראשונה שאנחנו פוגשים את השופר הוא במעמד מתן תורה.
השופר נעשה בדרך כלל מקרנו של אַיִל, כבש בוגר ממין זכר, ובכך מתקיימת המצווה בראש השנה מן המובחר. אך מעיקר הדין יש להכשיר קרן של כבש אף אם אינו איל, ואף קרני בעלי חיים אחרים טהורים כשרים לשופר לדעת רוב הפוסקים.
כאשר יומו של הראשון של ראש השנה חל בשבת, אין תוקעים בשופר ביום הראשון של ראש השנה אלא ביומו השני בלבד.
