מה שמעצב את יכולות התעופה והנדידה בקרב רחמים, עופות דורסים בסכנת הכחדה, הוא ניסיון מוקדם וניסיון מצטבר. כך עולה ממחקר שערכו חוקרים מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב שעקבו אחר התנהגותם של רחמים, שחלקם גדלו בתנאים מבוקרים ושוחררו וחלקם גדלו בטבע. ממצאי המחקר פורסמו בכתב העת Current Biology.
שני סוגי ההתנסות משפיעים על כישוריהם ההתנהגותיים של בעלי חיים: סביבת בעל החיים במהלך התפתחותו המוקדמת, וניסיון נרכש – בדומה לבני אדם. החוקרים עקבו אחר כישורי התעופה של שתי קבוצות ציפורים מהמין רחם (Neophron percnopterus), דורס הדואה למרחקים ארוכים. כישורי התעופה והשיפור שלהן, נבדקו עוד מהנדידה הראשונה לחייהם, תקופה קריטית ומאתגרת עבורם, באמצעות משדרי GPS במהלך 127 נדידות סתיו של 65 פרטים. שתי הקבוצות היו שונות מאוד מבחינת ניסיון החיים שלהן, כשאחת גדלה בטבע והשנייה בגרעין רבייה בתנאי מחייה מבוקרים כחלק מפרויקט השבה לטבע של המין.
ד"ר רון אפרת מאוניברסיטת בן גוריון בנגב הוא ממובילי המחקר, שאת האהבה שלו לציפורים גילה עוד בילדותו בעמק החולה, ועם הלימודים האקדמיים הפך את התחביב למקצוע. הוא מספר כי אחת המטרות של המחקר הייתה גם לראות האם פרויקט ההשבה לטבע, שקיים כבר יותר מ-20 שנה, עובד – והציפורים חוזרות ומשתלבות בטבע ללא פערים משמעותיים ואיך אפשר לשפר אותו.
את המחקר הם חילקו לשניים, כשהחלק הראשון היה למעשה בשטח וארך מספר חודשים, "חיפשנו קינונים של רחמים, שזאת לא ציפור שקל למצוא אותה כי היא אוהבת מקומות נסתרים במצוקים. אחר כך, צריך לעקוב אחר הקינון, וכשהגוזלים בגיל המתאים – לגלוש בסנפלינג אל הקן כדי לרתום מכשיר מעקב לגוזלים". אחרי ההצמדה של מכשירי האיתור לגוזלים, הם היו צריכים לחכות בסבלנות מספר שבועות עד שהם יתחילו לעוף ואז למעשה המעקב התחיל. אותו תהליך התבצע במקביל לגרעין רבייה הנמצא בחי-בר בכרמל. החלק השני למעשה היה המעקב אחרי כל הציפורים הדורסות במסען הראשון לאפריקה ובחזרה, כמו גם בהמשך עונות הנדידה, ועיבוד הנתונים שהתקבלו.
לחוקרים היו שתי השערות: הראשונה היא שלא יהיה שום הבדל בין הקבוצות, מתוך הנחה שכישורי התעופה נובעים מגנטיקה וניסיון נרכש. לפי ההשערה השנייה – התוצאה הייתה צריכה להיות אחרת לגמרי. ההשערה השנייה העריכה כי מאחר וקבוצת הרחמים שגדלה בחי-בר כרמל החלה לעוף לאחר השחרור שקרה בגיל מאוחר, הניסיון הראשוני בתעופה נרכש בשלב מאוחר יותר והם עלולים לפספס תקופת למידה רגישה, זאת לעומת הקבוצה שגדלה בטבע ויצאה למסע דרומה תוך מספר שבועות. כך, כפי שלבני אדם קשה יותר ללמוד שפה בגיל מבוגר, גם הרחמים שבקעו בתנאים המבוקרים ושוחררו לחופשי בגיל מאוחר, יתקשו ללמוד את כישורי התעופה והנדידה הנדרשים באופן מיטבי.
לכן התוצאות היו מפתיעות למדי עבור החוקרים. אכן היה פער בין הציפורים בשתי הקבוצות, אך שתיהן שיפרו את ביצועי הנדידה שלהן ככל שרכשו ניסיון בתעופה. השיפורים המשמעותיים יותר נצפו בעיקר בקבוצת הרחמים שגדלו בגרעין הרבייה. לפי המחקר, במהלך הנדידה הראשונה שלהן, הציפורים שלא גדלו בטבע היו פחות יעילות – אך הן הצליחו להדביק את ביצועי התעופה והנדידה של אלה שגדלו בטבע כבר בנדידה השנייה. מכך הוסק כי הניסיון שנרכש עזר להן לקזז את החסרונות של חוסר הניסיון המוקדם איתו יצאו למסע.
"זה הפתיע אותי", אומר ד"ר אפרת, "חשבתי שהרחמים מגרעין הרבייה יפגינו יכולות תעופה פחות טובות מאשר אלה שבקעו בטבע, ושיהיה להם קשה יותר להדביק את הפער. בנוסף, מסתבר שלמרות שיש פער בשנה הראשונה, הוא לא משפיעה להם על השרידות. הם פשוט עפים ומשתפרים".
"הנתונים שאספנו מאפשרים ללמוד על ערכם של הניסיון המוקדם והניסיון הנרכש והשפעתם על היכולת של ציפורים להתמודד עם תקופות מאתגרות כגון נדידה. שילוב המחקר עם גרעין הרבייה של רשות הטבע והגנים מאפשר לנו להבין טוב יותר את תוצאות מאמצי שמירת הטבע ולשפר את תוצאותיהם בעתיד", הסביר ד"ר רון אפרת, שסיים לאחרונה את לימודי הדוקטורט במעבדתו של פרופ' עודד ברגר-טל מהמכונים לחקר המדבר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. "נראה שגם ציפורים, כמו בני אדם, מושפעות מניסיון החיים שלהן".
קבוצת המחקר כללה את פרופ' ניר ספיר מאוניברסיטת חיפה, פרופ' תומאס מולר מאוניברסיטת פרנקפורט ומכון המחקר סנקנברג בגרמניה, כמו גם אוהד הצופה, אקולוג העופות של רשות הטבע והגנים.
