רגע לפני שנשב כולנו בחג השבועות ונעסוק בתורה כנהוג מזה דורות, ראוי רגע לעצור ולהבין מתי וכיצד הפך חג השבועות (או חג הביכורים או חג הקציר בשמותיו המקראיים) לחג מתן תורה. כידוע, בפרשיות התורה המתארות לנו את הרגלים הוא אינו מופיע כלל כיום מתן תורה, וגם בספרות ההלכה הוא כמעט ואינו נזכר. בשולחן ערוך מוקדש לו סעיף אחד קצר שמופיע תחת הלכות פסח, כפי שנחוג חג השבועות בעבר – ללא תאריך מסויים, אלא חמישים יום לאחר חג הפסח. אם כן, מהיכן נולד המנהג שהפך להיות גולת הכותרת של החג: לימוד תורה רציף, עיסוק מעמיק בשלל שיעורים והעלאת התורה על נס חג השבועות.
ההתלבטות על תאריך מתן תורה והקשר לחג השבועות המקראי נזכרת לראשונה בתלמוד: "בשישי בחודש ניתנו עשרת הדיברות לישראל. רבי יוסי אומר: בשבעה בו" (שבת, פ"ו, ע"ב). אך מדוע? למה התורה לא מצווה ואפילו לא מזכירה את מתן התורה עצמו? כיצד התורה מעלה על כל נס את יציאת מצריים, מציינת לדורות גם את הישיבה בסוכות אך היום שבו קיבלו עם ישראל תורה מטואטא מתחת לשטיח בדיוק כמו שסרה קדושה מהר סיני ברגע שבו הסתיים המעמד?
לא זו אף זו, כאשר מגיע אדם לתת את ביכוריו לפני הכהן בבית המקדש, הוא מתאר את קורות עם ישראל החל מתקופת האבות: "אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם…" עובר לשעבדו מצרים וליציאת מצרים "וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים… וַיּוֹצִאֵ֤נוּ ה֙' מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה" ומסיים בכניסה לארץ ישראל: " וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן־לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ". אי אפשר להתעלם מהצעקה הגדולה של מה שלא נוכח שם. אין את מעמד הר סיני, אין את מתן תורה. מדוע?
ערוך השולחן אומר שאמנם "התורה לא זכרה עניין מתן תורה בשבועות" וכל כך למה? "לפי שהתורה כשניתנה ניתנה לעולמי עולמים ואין לקבוע יום מיוחד בשביל זה בכל המועדים" האברבנאל גם הוא אומר באופן דומה כי "אין צורך לקדש יום כדי לזכור את התורה" ובעל העקדת יצחק מסביר כי "לפי שזכרון התורה וקבלתה אינו לזמן מיוחד כשאר ענייני המועדים, רק מצוותה בכל יום ובכל עת ובכל שעה… ובכל יום ויום אנו מצווים שיהיו חדשים וחביבים בעינינו כיום שניתנו בו". כלומר, לו קבעה התורה יום אחד לציין את קבלתה או את נוכחותה בעם ישראל, הרי ששאר הימים לא מיוחדים לכך. והרי אנו מצווים בכל רגע ורגע לייחד ולציין את דברי התורה ולהעמיק בהם באהבה ומסירות.
כך או כך, ברור כי הקביעה של שבועות כחג מתן תורה עומדת בסתירה גמורה לכוונת התורה והמשנה שהתנערו לחלוטין ממתן תורה כאירוע או כחג העומד בפני עצמו. אם ננסה לשים אצבע על נקודת המפנה הרי שזוהי נקודת המפנה הקריטית לכל כך הרבה שינויים בעם ישראל – חורבן בית המקדש השני. ריב"ז ותלמידיו הנהיגו מעבר של עם ישראל מעם חקלאי התלוי במקום אל עם נודד שתלוי במהות. על רבן יוחנן בן זכאי ועל תלמידיו הוטל העול לשקם את היהדות שמתקיימת סביב בית מקדש ולהפוך את התורה למרכז שמתקיים גם ללא בית מקדש. כפי שזה משתקף בתקנותיו הרבות (תקיעה בשופר בשבת גם במדינה, נטילת לולב כל שבעת ימי החג ועוד) וכפי שזה משתקף באישיותו אוהבת התורה שעליו נאמר שמימיו לא שח שיחת חולין ומעולם לא הקדימו אדם בבית המדרש. ייתכן כי מגמה זו היא האחראית לשינוי ייעודו של חג השבועות מלמטה: עם ישראל התחיל לציין את חג השבועות כחג מתן תורה ולדרוש ולחקור ולהתענג על רזי התורה ביום זה לא בגלל שכך דרשה התורה אלא מאהבה ומחיפוש עצמאי.
בדומה לכך ניתן לראות את הדיון הלימודי אודות השאלה האם מותר או אסור לעמוד בעת קריאת עשרת הדיברות הן בפרשת יתרו והן בחג השבועות. ההלכה לרוב היא שלא עומדים, ואין זה משנה אם בגלל חביבותה של שאר התורה כמו של עשרת הדיברות או משום חשש המינים שיאמרו שאין שאר התורה אמת. יחד עם זאת, חזינן עמא דבר ובכל בית כנסת שאליו ניכנס עת תפרחנה אותיות עשרת הדיברות באוויר, מרבית הקהל יקום על רגליו מהתרגשות המעמד. האם יש לדרוש ולומר להם שהדבר אסור? האם יש לשוב אחורה ולנסות לחגוג את חג השבועות בלי לציין את יום מתן תורה ככוונת התורה עצמה?
אלא, שנדמה שזהו כוחה של התורה שבעל פה שחג השבועות מחבר אותה אלינו ביתר שאת. יש מקום לדרישה מלמטה. יש מקום לאדם נרגש הנעמד על רגליו בתיאור מעמד הר סיני ויש מקום לנחת גדולה מעם ישראל שיושב בלילה זה ומאהבת התורה, שאין זה משנה אם ניתנה בלילה זה או לא, לא עוצם את עיניו.
מוריה תעסן מיכאלי עמיתה בתכנית למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום.
