"הוסגברתי, שוב" / רננה מנקין
אני אישה דתיה ופמיניסטית. כבר שנים רבות מפלסת את דרכיי – האישית והמקצועית – בעולם פטריארכלי. נושאת בתוכי צלקות של עלבונות וכאבי פנטום של חוסר הכרה בי.
ואני כבר לא נרמסת תחת כל שדר מילולי עוין, ולא מאפשרת לרמזי תוכחה לפלח את לבי ואת טוהר כוונותיי.
סיגלתי לי מגננות, אבל כשאני בסביבות בטוחות – אני לא זקוקה להן.
לרוב.
הפדלחושיה נסגרת. זה יכול היה לקרות באופן טבעי באשר הפעילות שם דעכה בשנים האחרונות, אבל הודעת הפרידה המאתגרת של דבורה אלחדד ארושס, מייסדת הפדלחושיה, הפכה את הסגירה הזו לאירוע בקנה מידה מגזרי. דבורה הגיעה למסקנה שפמיניזם ודת הם הפכים שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת, ומשום כך עצם קיום הקבוצה הוא שקר.
במשך תשע שנות הקיום של הפדלחושיה התמודדנו עם טענות כאלה חדשות לבקרים- לפעמים בהומור, לפעמים בכאב, לפעמים בענייניות ובד"כ באדישות. אנחנו פמיניסטיות דתיות. זו הזהות שלנו, נקודה.
המתח שבין פמיניזם והלכה בהחלט קיים.
רובנו חוות אותו יום יום.
אנחנו מודעות לעוצמה שלו.
אנחנו יודעות שיש לו מטען חיובי לצד מטען שלילי.
לאורך השנים יצאו מהפדלחושיה הרבה יוזמות ופעולות שמקורן במטען החיובי.
רובנו פגשנו גם את ההשלכות של המטען השלילי- בקהילות שלנו, בתקשורת, בנפשותינו.
הקושי שלנו מול ההכרזה של דבורה הוא המחשה של מושג דתי מאד וערטילאי מאד שנקרא "חילול השם". תחושה של בגידה בערכי הבסיס שלנו. אני מציעה שנזכור את הבסיס הזה בבואנו להתמודד עם ה"אירוע"; דבורה בחרה לשמוט את המושכות. היא כבר לא פדלחושית.
מעולם לא התבטלנו בפני מישהו מלבד הקב"ה, וגם דבורה היא רק אדם. אהובה מאד ועם הרבה זכויות בעולם, אבל אדם. היא מרגישה שפמיניזם ודת לא יכולים ללכת יד ביד? זכותה. האם עלינו להצטדק כעת? להוכיח שאפשר להיות פמיניסטיות דתיות? לא. זה ממש נוגד את הד.נ.א. הפדלחושי. הפדלחושיה כבר אינה נושאת הדגל של הפמיניזם הדתי. המקל הועבר הלאה. אבל רוח הפדלחושיה מרחפת על פני הארץ, ואנחנו נמשיך לפעול למען תיקון עולם.
זו דרכנו. גם בלי פייסבוק.
רננה מנקין יוצרת ומדריכה בעולמות החינוך, התאטרון והפסיכודרמה. כרגע בשליחות משפחתית מטעם מכון שטראוס עמיאל במקסיקו.
ד"ר סלעית לזר אגרונומית, משוררת, פדלחושית. חברת קבוץ סעד.
