כשדמעות מציפות את עיניה וחונקות את גרונה, א' ניסתה לשתף אותנו במשפט האחד שאמרתי שקילף אותה משנים של חסימה ותסכול מיני.
מה שנגע בה היה ש'מפגש אהבה אינטימי לא אמור להיות משהו מסויים. הוא מבטא את מי שאת היום ואיפה שאתם עכשיו' (טוב, יש מלא מקום לפנטזיה, למימדים נוספים של עצמנו, ומשאלותינו אבל הבסיס הוא אותנטיות של הסכמה להיות ולהביא את עצמי כאן ועכשיו)
זהו, פשוט זה. האישור הזה להיות את ולא להיות תקועה במה שאת חושבת שאת אמורה להיות. או באקסטזה שאמורה לקרות במפגש המיני. ומרוב כל מה שאמור לקרות, הוא פשוט לא קורה.
מי אמר לנו מה בעצם אמור לקרות בחדרי חדרים? בין הסדינים? אל מה אנחנו אמורות להתאים?
מתחת לנושאים הלא מדוברים מפעמות להם אמונות וציפיות לרוב. תרבותיות, הוליוודיות, מגזריות, רבניות, משפטים ואמירות שהושלכו אל חלל האויר – ויחד עם זו אל לב חלול וחלל הגוף.
וכך, במקום שהגוף יספר ויבטא אהבה הוא עסוק במלחמת קיום: על זה שהוא לא מספיק תשוקתי, לא מספיק במידה, לא ממש את פוטנציאל העונג שמספרים שאמור להיות, לא משתף פעולה עם האיש האוהב שזקוק לאהבה, לא מתפקד- ופשוט לא מספיק מספק.
מספק מה? מה הגוף אמור לספק? איזה סחורה? לספק את מי? אותו? אותה?
בדיוק במקום הזה מתרחש הסחרור של חוסר סיפוק וחוסר חשק מיני. ואם לרגע נעצור ונשאל, לא 'מה אמור לקרות', אלא 'מי אני ואיך אני מבקשת לספר את האהבה והתשוקה שבי' היום, באופן שמתאים לי, גילוי המיניות הרבגוני יוחל להתחיל להתרחש.
במקום הזה, מתחיל מסע של גילוי – של כל כך הרבה טעמים ואפשרויות של מפגשי אהבה שנהיים יותר ויותר רלוונטים, של מיניות שאינה כן או לא אלא מתקיימת בדרכים שונות ויצירתיות בכל עונה ותקופת חיים משתנה.
אז אם אני כבר כותבת על מסע של גילוי, זו הזדמנות מצויינת לשתף קצת במסע גילוי הנשיות שלי שבכל רגע נתון אני נמצאת בעיצומו.
לא הרגשתי אישה נשית. יש בי כל כך הרבה חלקים סותרים שלא התיישבו לי עם הדמות הנשית שבאופן תרבותי הרגשתי שאני מצופה להיות.
מאיפה להתחיל?
מזה שרוב ילדותי ושנות התבגרותי הייתי Tom boy?
לרוב עם שיער קצר, חברה של הבנים, עם חוסר סבלנות להתקשקשות והתקשטות של הבנות (חוץ מגיל ארבע שבו קיבלתי מדודה מחו"ל שתי חצאיות מתנפנפות שלא הסכמתי להוריד ממני. מן פרץ של הזדהות נשית שכזו..)
או אולי להתחיל מסבתא שלי?
שהייתה ממש ליידי, עם שמלות נשף, נעלי זהב, תיקים ותכשיטים תואמים? ואמא יקרה שמרדה בכל זה ועלתה לארץ לחיים של פשטות ואידיאלים ציוניים, אז האידיאל הראשון אינו ההשקעה בבגדים, במיוחד שאחרי יש שלושה אחים…
לא הרגשתי אישה נשית. יש בי כל כך הרבה חלקים סותרים שלא התיישבו לי עם הדמות הנשית שבאופן תרבותי הרגשתי שאני מצופה להיות.
אני לא יכולה להגיד שבאופן מודע חיפשתי מה זה להיות אישה. אך בוודאי שהסתובבתי עם שאלה. וברגע אחד בהודו נהיה לי בכל הנושא הזה מן שלווה.
זה היה רגע שבו מחלון ביתנו בלאדק הרחוקה, בהרי ההימלאיה. ראיתי חבורת נשים עובדות בשדה עם שמלות מסורתיות רחבות ועטורות תכשיטים מטורקיזים, קוראלים ופנינים.
ובנינוחות כזו קיבלתי אישור פנימי לכל החלקים שבי.
גם לפייטרית, לאוהבת אתגרים, למקום הלא סטרילי שאוהב ללכלך את ידי בבוץ של החיים וגם להתקשטות , לתכשיטים הנשיים.
נהייתה לי שלווה מזה שאני לא צריכה לבחור ביני לביני, לוותר על חלקים שבי ובעיקר לא להתאים את עצמי למי שאיני.
אין את האופן בו אני אמורה או מצופה להיות נשית או מינית, משהו במאבק הקיומי שלי עם עצמי והצורך להתאים למשהו שאיני שקט ונרגע והמסע שינה כיוון. במקום מהחוץ פנימה, מהפנים החוצה. וגילוי וביטוי של נשיות שהיא שלי ומתהווה ומשתנה כל הזמן.
אני אישה במסע ומודה על ההזדמנות לעוד פרק במסע הזה.
