עוד סדנה. ועוד מעגל נשי. עם פינת קפה ליד ומכירת מטפחות בחוץ, או בכלל מול הזום עם פיג'מה. ועוד הרצאה, ממש חשובה ולגמרי מומלצת. וגם קלפים, שכדאי בהחלט לרכוש. וקבוצת פייסבוק, שאפשר לכתוב בה הכול. לשאול מה עושים כשנגמרת התשוקה, או האם זה נורמלי, שהחשק שלך דווקא גבוה משלו.
נשות המגזר הבינו בשנים האחרונות עד כמה חשוב לדבר על מיניות, לשתף וללמוד עליה בפתיחות, והן נכנסו לעניין בכל המסירות האופיינית להן. ממושג מוצנע, מוצפן, הפכה המיניות למונח מרכזי, שגור בשיח.
אך לצד המהפכה, ישנה איזו תחושה מציקה כי כל המהלך הזה התרחש בעיקר אצל נשים. הן מדברות ולומדות ושואלות, וכבר אפילו קצת צוחקות על ריבוי המדריכות ואינספור המומחיות שקמו לעניין. ומה עם הגברים? איך קרה שהם, כך נדמה, נותרו קצת מאחור בסיפור הזה?
"לצאת היום עם הרצאה בנושא מיניות שמיועדת לגברים זה עדיין סיכון כלכלי" אומר הרב והפסיכולוג חננאל רוס, כי סביר להניח שהמרצה ימצא עצמו ממתין כמעט לבדו לקהל שיבושש מלבוא. "היחס הוא בדרך כלל שבע לאחד. בכל פורום שנוגע למיניות, יש בערך שבע נשים על כל גבר".
כדוגמה, הוא מביא קבוצה בה הוא חבר, המיועדת להורים שרוצים לדעת יותר על שיח נכון עם הילדים בנושא מיניות. "יש בקבוצה הזו מעל אלפיים הורים, ואולי עשרה אחוז מהם הם גברים. זה המצב בכל המגזרים, זה לא ייחודי לדתיים".
רוס שמנהל קבוצת פייסבוק בשם "להיות גבר", מוסיף כי "הפערים הללו נוגעים גם לצד השלילי של הנושא. אנחנו יודעים שבממוצע לגבר לוקח יותר שנים מאשר לאישה, כדי לאזור אומץ ולחשוף פגיעה מינית שפגעו בו".
לדבריו, הפער לא קיים רק בנושא המיניות, אלא כידוע, הוא נוגע במידה מסוימת לכל שיח רגשי. "כילדים פחות מכשירים אותנו להבין רגשות ולהתמודד עם רגשות, לומר לעצמי למשל 'מה שאני מרגיש עכשיו הוא עלבון, ואני יודע להתמודד מולו, להתמודד עם כך שנעלבתי'. אנחנו מתומרצים לא להתייחס למקומות של חולשה. אם מעריכים אותי כשאני לא בוכה, אני מקבל חיזוק חיובי לכך, ומנגד אם צוחקים עליי כשאני בוכה אז קיבלתי עידוד שלא לעשות את זה שוב".
גברים דתיים מדברים על המיניות שלהם כמעט רק עם בת הזוג. מה שהכי חשוב להם הוא שזו תהיה חוויה משותפת חיובית
רוס עצמו, כתב את עבודת התזה שלו על מיניות של גברים דתיים נשואים. עבור כך הוא פרסם פוסט בפייסבוק, בו ביקש ממרואיינים שמעוניינים בכך להשתתף במחקר. ולהפתעתו, דווקא הייתה היענות. "אז כמובן שהמחקר הוא לא מדגם מייצג, כי מדובר במי שמיוזמתו היה מוכן לשוחח על הנושא. אבל אני חושב שבשנים האחרונות יש הרבה יותר דיבור. אני עשיתי את המחקר לפני ארבע שנים, וכמעט לא היה אז חומר בנושא. היום אני רואה שחוקרים נוספים עוסקים בכך".
מהמחקר שלו עלה, כי גברים דתיים מדברים על המיניות שלהם כמעט רק עם בת הזוג. "מה שהכי חשוב לגברים כשמדברים על מיניות עם האישה שהם נשואים לה, הוא שזו תהיה חוויה משותפת חיובית" מסכם רוס את המסקנה העיקרית. "שהגבר הוא לא רק גוף, שדמות הגבר שאנחנו פוגשים בסטריאוטיפים רבים, היא לא המציאות".
רוס מודה כי העובדה שיש כיום יותר ויותר גברים שמחפשים להתחבר, להבין יותר ולהתפתח בשדות המיניות וההורות היא הרבה בזכות הדחיפה והתרומה של נשים לנושא. "בפעילות שלי ב'להיות גבר', אני זוכה להמון תמיכה מצד גברים ונשים כאחד, ואם לא הייתי רואה בזה פירות והשפעה, הייתי מפסיק. החיבור לשטח אומר לי להמשיך".
האתגר הבא: הקשבה לגוף
ד"ר מיכל פרינס, מייסדת ומנהלת מרכז יהל, מחברת הספר "פשוט לרצות", ומחלוצות השיח הפתוח בנושא מיניות ודימוי גוף במגזר הדתי, לוקחת ראשית צעד אחד אחורה. היא סבורה כי ההנחה המקדימה ש"כל הנשים כבר בעניין", בתוך המהפכה, אינה נכונה. "יש עוד דרך מאוד ארוכה לעשות. זה נכון שמדברים בפתיחות על מיניות, אבל התיקון לא מסתיים בכך. המהפכה המשמעותית שעדיין צריכה להתרחש, היא ההקשבה לגוף. לדעת להבין דרכו מה טוב עבורנו".
"משהו בחינוך הדתי של כיבוש היצר, של משפחה, של זוגיות, מחלחל אל חדר המיטות ומאוד משפיע על הגברים באופן חיובי. פעמים רבות, אלו דווקא הנשים שלא מחוברות למה שהן רוצות".
היא מוסיפה: "פגשתי לאחרונה לשיחה אישה חרדית מאוד, שמעולם לא דיברו איתה בפתיחות על מיניות. אבל היא גדלה במשפחה עם המון בריאות גופנית, ולכן מחוברת מאוד למיניות שלה, ברמה שאני מאחלת לנשים אחרות. זה לא מייתר את הצורך לדבר, אבל הדיבור חייב לבא יחד עם עומק של הנוכחות הגופנית שלנו בעולם. כשאנחנו אומרים שהמהפכה כבר התרחשה, אנחנו דוחקים את העובדה שיש עוד דרך לעבור. עכשיו צריך לסמן את היעד הבא".
בעיניה, גם בצד הגברי, ישנה מודעות שכבר מתחילה להתבטא בצעדים מעשיים. "קורים דברים מאוד יפים, מחנכים שיודעים שצריך להכניס את נושא המיניות לבית ספר, ועוסקים בו בצורה חיובית".
אבל מעבר לזה, בעומק הנושא, יש לדבריה מהות שהגברים נמצאים בה מזמן. דברים שלגברים רבים הם ברורים מאליהם. פשוטים אפילו, לא מורכבים ועמוסים כמו שהם נוטים לרוב להיות אצל נשים. "למשל, ברור להם שהם מכבדים כל בקשה של האישה שלהם. ברור להם שהאישה שלהם צריכה ליהנות. הרבה מהגברים הדתיים הם 'מחונכים היטב', מגיעים אל המיניות בקשר הזוגי מתוך מקום מאוד מכבד ושוויוני, הם אומרים – 'אני בא להיות איתך. לא באתי לקחת או לגזול'. הדימוי שנוטים להדביק להם, של גבר שלא שולט בדחפיו, פעמים רבות לא משקפת את המציאות. משהו בחינוך הדתי של כיבוש היצר, של משפחה, של זוגיות, מחלחל אל חדר המיטות ומאוד משפיע על הגברים באופן חיובי. פעמים רבות, אלו דווקא הנשים שלא מחוברות למה שהן רוצות".
צריך מודעות למגע
נתן מאיר, העוסק בייעוץ זוגי, מאמין שיש שלב מקדים לאינטימיות וחשוב לתת עליו את הדעת. "עוד לפני שמדברים על אינטימיות, צריך מודעות למגע. האם אני יודע לתאר מה המגע האהוב עליי, האם אני יודע לתאר איזה מגע אני אוהב לתת". הוא מתאר סדנה שהעביר לקבוצת גברים מהיישוב שלו, במהלך טיול משותף. "נתתי תרגיל קצר של כמה דקות, שבו חילקתי אותם לזוגות וביקשתי מכל אחד לתת יד לשני. ביקשתי מהם להתמקד בתחושת היד שלוחצת את היד שלהם. לשים לב אם היא מחוספסת, אם היא מזיעה, אם היא חמה או קרה. זו מודעות גוף הכי בסיסית בעולם. והם יצאו בהלם. אנשים בני 50 או 60 שמעולם לא דמיינו שאפשר להרגיש כך את הגוף. בעיניי זו גלות שלנו מהגוף של עצמנו".
"אנחנו חיים בעולם שהשפה שלו היא שפה מזעזעת של 'ביצועים'. תודה לאל שהיצר קיים, אבל קשה עדיין למצוא עבודה בטהרה על מיניות גברית בצורה בריאה"
הוא מזכיר את הנושא הרגיש של אוננות, "החינוך, שנשען על בסיס דתי, הוא להימנע ממנה. אני לא מתנגד להכוונה הדתית בעניין אבל צריך להבין שבסופו של דבר הוא משליך על היחס הגברי אל הגוף".
נתן היה נשוי לדפנה מאיר, שנרצחה בידי מחבל בביתם בעותניאל. רעייתו הייתה כתובת רפואית ונשית, לנשים רבות עם קשיים ושאלות בתחום המיני. לדבריו, האופן בו ניגשים אל מיניות כשמדובר בגברים, לא יכול להיות תמונת מראה של השיח בצד הנשי. "אנחנו חיים בעולם שהשפה שלו היא שפה מזעזעת של 'ביצועים'. תודה לא-ל שהיצר קיים, אבל קשה עדיין למצוא עבודה בטהרה על מיניות גברית בצורה בריאה, טובה ומחלימה שמביאה אור לעולם".
מאיר מצטט את הרב מנחם פרומן שנהג לומר כי הרווק הוא הכלוא מכולם והנשוי הוא החופשי ביותר, כי הוא פטור מהחובה לבחור. "הדבר הזה יכול ליצור חיבור גדול ושחרור גדול. לצערי יש לנו כל כך הרבה סטיות מתוך המערך הזוגי – מסיבוב את הראש ברחוב ועד אחוז עצום של צופי פורנוגרפיה למיניהם" כמטפל, מגיעים אליו לא מעט גברים וזוגות לקליניקה בגלל הסיבות הללו. "הפחד וההתנגדות למיניות שקיימת בהרבה מקומות בהחלט יוצרת פיגור בנושא, אך יש לזה שני צדדים, כי בגלל חוסר הלגיטימציה לעסוק במיניות, גברים דתיים שצופים בפורנוגרפיה, למשל, פונים לעזרה הרבה יותר מהר, כי הגבר הדתי מודע לזה שהוא בבעיה. בהכללה, אדם שבחינוך שלו לא אמור לראות עירום ירגיש במצוקה יותר מהר". ולמרות כל החסמים, יש בו אופטימיות. "יש ניצנים של שינוי ואני רואה שמתרחש תהליך. זה אמנם בחיתוליו, אבל יש".
