באך, ויוואלדי, הנדל, מונטוורדי, קורלי – שמותיהם של המלחינים הללו, לפחות רובם, מוכרים למדי. לעומת זאת, מעטים יודעים על פעילותן הרבה של נשים מלחינות באותה התקופה, שנאלצו להתמודד עם סביבה פטריארכלית שהקשתה ולעתים אף ניסתה למנוע פעילות אמנותית. אותן נשים יוצרות עוררו בקרב החברה הגברית פחד מצמית שנבע מכוחן היצירתי, והיחס כלפיהן הזכיר את היחס שהופנה באותה התקופה לנשים חזקות מתחומים מקבילים כמו רפואה ומחקר, נשים שבמקרים רבים הוקעו כ"מכשפות", נרדפו ולעתים אף הועלו על המוקד.
גישה זו היוותה מקור השראה לשמו של פסטיבל "מכשפות?" (עם סימן שאלה במקור), שמוקדש ליצירות של נשים מלחינות מהמאה ה-17. הפסטיבל, שייערך על ידי תזמורת הבארוק ירושלים במשך חודש שלם, יתקיים בשלל אתרים ברחבי ירושלים, וכן בתל אביב ובחיפה. המלחינות שיבואו לידי ביטוי בפסטיבל זה יהיו ברברה סטרוצי (1619-1677, ונציה), לוקרציה אורסינה ויזאנה (1590-1661) ולאונורה דוארטה שגדלה במשפחת אנוסים עמידה באנטוורפן (1610-1678).
פרופ' דוד שמר, המנהל האומנותי והמנצח של תזמורת הבארוק ירושלים, אומר כי גם במקומות הכי פתוחים בעולם, היה מעמדה של אישה נחות, יחסית לגבר – הן מבחינת ההשכלה שהיה מקובל לאפשר לה והן מבחינת ההזדמנויות של התפתחות וקריירה, וכתוצאה מהאקלים החברתי – גם מבחינת הציפיות של הנשים מעצמן.
"במוזיקה, בכל מקום הרוב המכריע של המבצעים היו בכל מקום גברים" מסביר שמר. "בגרמניה, ובמיוחד בכנסייה, היה מקובל שאת הקולות הגבוהים ישירו נערים. באנגליה, התרבות המוזיקלית היתה קשורה מאוד בתיאטרון, ושם בתקופת הבארוק היה כבר פתחון פה לנשים. נשים היו זקוקות למסגרות מיוחדות כתירוץ לעיסוק באמנות – דוגמת בנות 'אוספדלה דלה פיאטה' בוונציה, ששם במשך שנים רבות המנהל המוזיקלי היה וויואלדי; הוא כתב להן המון יצירות, ולפי היצירות הללו, וגם לפי העדויות של מי ששמע אותן, היתה לבנות הללו רמה מוזיקלית מקצועית מדהימה".
האם אפשר לומר שיש משהו מיוחד ביצירה של נשים?
"לדעתי, כן. ושוב, הדוגמה המובהקת היא ברברה סטרוצי, עם האמוציונליות והרגישות יוצאות הדופן של יצירותיה".
מה היתה תרומתם של היהודים למוזיקה, ולתרבות בכלל, בתקופת הבארוק? האם היצירה של יהודים נבדלה מזו של נוצרים?
"זו שאלה מעט מורכבת. אותן היצירות ששרדו עד ימינו – לרבות אלה של המלחינה לאונואה דוארטה – הושפעו, לרוב, מעולם המוזיקה שמסביב להן: לאו דווקא 'נוצרית' – כלומר, כנסייתית – באופיין, אבל בסגנונן, בהחלט קרובות למה שכתבו באותה התקופה ובאותם המקומות מלחינים לא יהודים. בבית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם נהגו, למשל, לשכור את שירותי כריסטיאנו ג'וזפה לידרטי, מלחין לא יהודי שכתב מוזיקה לטקסטים בעברית, וששירתה את צרכיה של הקהילה. מצב דומה היה גם בקהילות יהודיות נוספות, כגון קהילת קזאלה מונפרטו באיטליה. לא תמיד ניתן לזהות את המלחינים שכתבו עבור הקהילות הללו, אך ברור שלא כולם היו יהודים, ושסגנון כתיבתם לא היה שונה מהמקובל, המיינסטרימים, של אותם הימים. אולם, עצם הכתיבה לטקסטים בשפה העברית, בין אם ליטורגיים ובין אם לאו, בוודאי השפיע על המוזיקה, כך שעם כל הדמיון שיש ליצירות היהודיות עם 'הלא-יהודיות', יש בהם גם משהו מיוחד ושונה. כמו כן, במקרים לא מעטים ניתן לזהות ביצירות היהודיות שילוב של ניגוני התפילה בתוך המרקם העללי, האוניברסלי, כביכול, של היצירה".
מדוע אישה, כמעט לכל אורך ההיסטוריה וכמעט בכל חברה, נאלצה להיאבק על זכותה ללמוד, להתפתח, להתקדם, להביע את עצמה? מה מפסידה החברה האנושית כתוצאה מזה?
הפסטיבל גם מתייחס ליצירה של אמניות עכשוויות, כגון רחל חלפי ואגי משעול. האם אפשר להתייחס למעמדן של נשים אמניות בחברה המודרנית כתולדה של המצב בתקופת הבארוק? לא בטוח, ועדיין, אין ספק כי אלה שהצליחו לחדור מבעד לתקרת הזכוכית תרמו תרומה חשובה לתהליך הזה.
האם נצא מהפסטיבל עם תפיסה שונה לגבי תרומתן של נשים לאמנות בכלל?
"אני בהחלט מצפה שכן. אי אפשר להשוות את מעמדן של הנשים – באמנות, ובכלל – בימינו עם זה של תקופת הבארוק. אישה-מבצעת, אישה-מנצחת, אישה-מלחינה לא מפתיעה כיום אף אחד, אבל אין לקחת זאת כדבר מובן מאליו, ואין אף לעצום עיניים לכך שעוד עבודה רבה לפנינו, עד שנגיע לשוויון מלא. הפסטיבל מבקש לא רק להכיר למאזינים את היצירות הנפלאות של מלחינות שנאלצו ליצור בצלם של הגברים, אלא אף לעורר שיח על עצם הנושא – מדוע נאלצו לפעול ככה, מדוע אישה, כמעט לכל אורך ההיסטוריה וכמעט בכל חברה, נאלצה להיאבק על זכותה ללמוד, להתפתח, להתקדם, להביע את עצמה? מה זה אומר על החברה האנושית, בעבר וכיום? מה מפסידה החברה האנושית כתוצאה מזה? מה עלינו לעשות כדי לא לאפשר למצב הזה להתקבע, ולו באופן חלקי?"
לפרטים נוספים על הפסטיבל: באתר תזמורת הבארוק ירושלים, https://www.jbo.co.il
