ראש השנה הוא יום בו אנו ממליכים אותו יתברך מחדש, ויום בו נברא העולם מחדש. בעל ה"סוד ישרים" משווה בין התהליך המתרחש בראש השנה לתהליך של לידה ובין תקיעות השופר לצעקת היולדת (סוד ישרים לראש השנה, אות כח). מה משותף להמלכת האל, בריאת העולם ולידה? המפגש בין הרוחני לגשמי, וכלשון ה"סוד ישרים": "כשהאור מתחיל לכנוס בלבושי העולם הזה". בלידה זה בא לידי ביטוי ברגע בו הנשמה יורדת בשלמותה לתוך הגוף הגשמי. בבריאת העולם זה הרגע בו ד' יתברך מגלה את העולם הגשמי. בהמלכת ד' זה הרגע בו מלכותו מתגלה בתוך העולם הגשמי, נשמת הבריאה מאירה בתוך גוף הבריאה. רגעים אלו, לפי ה"סוד ישרים" מלווים בצעקה, בכאב. היולדת זועקת את צעקתה ברגע ישיבתה על המשבר ובראש השנה אנו תוקעים בשופר מתוך אנקת כאב.
שבירה, רעות ושמחה
לשופר משמעות דואלית. קול השופר מבטא תרועה שמחה שמרעים בהמלכת מלך והוא גם ביטוי לזעקת כאב שאין בה מילים, של מי שמרגיש שליבו רחק מהקדושה והוא מבקש לשוב אליה. המשמעות הדואלית של השופר באה לידי ביטוי בשני פירושים שונים של המילה "תרועה": משמעות אחת נלמדת מהפסוק "תרועם בשבט ברזל" (תהילים ב'), תרועה מלשון שבירה. מכאן משתמע שקולות השופר מבטאים את שברון לבנו לפני אבינו שבשמים. משמעות שנייה נלמדת מהפסוק "ד' אלקיו עימו ותרועת מלך בו" (במדבר כ"ג) ופירש רש"י "שם תרועה מלשון רעות". לפי פסוק זה תקיעות השופר מבטאות את תחושות הרעות והשמחה בהמלכתו יתברך על העולם.
ירידה לצורך עליה
השמחה המלווה בכאב, שמשותפת לראש השנה ולחוויית הלידה, מקפלת בתוכה תחושת שניות הקשורה בפרידה של הרוחניות ממקומה העליון וירידתה לתוך עולם גשמי, על מנת לשכון שם. בלידה הנשמה, שנמצאת ליד כיסא הכבוד, יורדת לתוך גוף גשמי וחומרי. לפי תורת החסידות ירידה זו מסבה לה סבל ומצוקה. הנשמה זועקת ומבקשת לשוב למקורה ואינה חפצה כלל להיות משוקעת בחומר. עם זאת, אומרים החסידים, ירידה זו היא לצורך עלייה. הנשמה יורדת אל הגוף משום שדווקא בו, בעולם המעשה הארצי, יש משמעות לחיים השואפים להידבק ברוחני ולהתמזג עימו.
ה"סוד ישרים" בביאורו למילים "נוח לו לאדם שלא נברא משנברא" (עירובין, דף יג), מסביר מדוע נכתב "נוח" ולא "טוב". הנשמה מצידה אינה מעוניינת להיכנס למציאות הגשמית, אך רצונו יתברך הוא שאנו נבצע את שליחותנו בזה העולם ונגלה כבוד מלכותו במציאות הגשמית.
מסוף העולם ועד סופו
בזוהר פרשת שלח נכתב שיש שלושה קולות שאינם נאבדים לעולם: קול יולדת בשעת הצירים, קול האדם בשעה שנשמתו יוצאת מגופו, קול הנחש בשעה שפושט עורו. כל אלו הם קולות שהולכים ומשוטטים מסוף העולם ועד סופו. הביטוי "מסוף העולם עד סוף העולם" (המופיע גם בהקשר של האור הגנוז: "אור שראה אדם הראשון צופה ומביט בו מסוף העולם עד סוף העולם") משמעו מצב בו החיצוניות והפנימיות מחוברות ואין חציצה ביניהן. הקול היוצא חוצה את הגבול הבלתי נראה בין הפנימיות לחיצוניות ומנחם אותנו שנמלא את יעודנו בזה העולם לגלות את האור בתוך הכלי, לחבר בין הנשמה לגוף ובין הרוח לחומר.
ביום הרת עולם, בבואנו לשמוע קול שופר, אנחנו נזכרות בזעקות הלידה שיש בהן כאב ושמחה גם יחד, זעקת עוונותינו שמהולה בשמחה של המלכת ד' וזעקת הנשמה שהתנתקה משורשה לצד השמחה על השלמת ייעודנו, החיבור בין הרוחני לגשמי שלשמו הגענו לעולם הזה.
