לחיים בקהילה דתית, בין אם ביישוב או בעיר, ישנם יתרונות רבים. בקהילות ביישובים ובקיבוצים לרוב קיימים מרחבים ציבוריים משותפים, בתי כנסת מכל סוג וז'אנר, פעילויות שונות לאורך השנה לילדים ומבוגרים כאחד, מערך תמיכה ביולדות, צוות צח"י לזמני חירום, רכזי קהילה, חינוך ותרבות. נכון שהחיים הקהילתיים הם לרוב תוססים, אך יש גם מחירים שפחות מדוברים. באופן טבעי בקהילות רבות נוצרות 'קליקות', חבורות קבועות של משפחות שמארחות ומתארחות אחת אצל השנייה בשבתות וחגים ושיוצאים יחד לטיולים משותפים. עבור אנשים רבים דווקא המרחב הקהילתי העוטף הוא לעתים המקום הכי בודד בעולם.
רוני (שם בדוי) עברה דירה עם משפחתה לפני שלוש שנים ליישוב קהילתי צומח סמוך לירושלים. את הצעד הזה הם החליטו לעשות לאחר שבמשך מספר שנים התמודדו עם קשיים חברתיים ביישוב הקודם בו גרו ותחושת חוסר שייכות. "ביישוב הקודם בו גרנו היו הרבה אינטריגות וחבורות מאוד סגורות. זה גרם לי להרגיש לבד הרבה פעמים. היו לנו שלושה זוגות של חברים אבל זה לא הספיק. לא היינו בחבורות הגדולות של אלו שבלטו בקהילה, שנחשבו 'מגניבים'. הרגשנו אאוטסיידרים. בשלב מסוים אני ממש שנאתי לגור שם. לא היה לי טוב. הרגשתי שזה סוגר אותי. אני בתוך תבנית וסטיגמה שקשה לי לצאת ממנה. זה לא התאים לי ובשלב מסוים רציתי להתחיל מחדש.
"אני נזכרת בתקופה שלי שם וזה עושה לי רע" אומרת רוני בפתיחות שמאפיינת את כל השיחה איתה. "היה ממש מדכא בחגים. לא הרגשתי שיש לי הרבה אפשרויות. כשאת מגיעה ליישוב שהוא כבר מבוסס אין לך הרבה מקום להתבטא. לפני שלוש שנים הגענו למקום חדש שנמצא בתהליך של קהילה צומחת. בעלי גבאי בבית הכנסת, אז יחסית מכירים אותנו ואנחנו מרגישים שיש לנו מקום משמעותי ומה לתרום לקהילה. בגלל שזה מקום חדש כולם עדיין מחפשים את עצמם והתחושה היא שכולנו יחד בזה. זאת חוויה אחרת".
ואין שום חבורות וקבוצות?
"באופן טבעי נוצרות חברויות בין אנשים מסוימים, אבל איכשהו זה לא מאיים כאן. אין חבורות מאוד סגורות. יש אולי חבורה אחת שהיא קצת יותר בתוך עצמה".
מה הכוונה?
"בכל שבת הם נפגשים אחר הצהריים ובחופשות הם יוצאים לקמפינג יחד. בהתחלה היינו חצי בפנים אבל עם הזמן הם התחילו לעשות דברים יחד ולא הוזמנו. בשלב מסוים מישהי מתוך הקבוצה פנתה אליי ואמרה לי שלא נעים לה לצאת לקמפינג בלי שאנחנו יודעים מזה והיא לא מבינה למה ההתנהלות היא כזו. בדיעבד הבנו שכנראה אחת המשפחות פחות רצתה אותנו שם והעדיפה את המרחב החברתי שלהם בלעדינו. לא התאים להם וזה כמובן היה מאוד מעליב. פתאום מצאנו את עצמנו בחוץ".
אמרת מקודם שביישוב החדש את מרגישה שיש לכם מקום וחיי חברה, אבל נשמע שזה עדיין מורכב.
"יש לי פה חברות אבל אנחנו לא אנשים של חבורות ויש לזה השלכות. זה אומר שאני צריכה להתאמץ כי אחרת יש מצב שאמצא את עצמי לבד בארוחות. לא בא לי להעביר שלושה ימי חג לבד רק עם המשפחה הגרעינית. חד משמעית אני צריכה ליזום כדי שדברים יקרו ולא תמיד נוח לי המקום הזה. לפעמים בא לי שיזמינו אותנו יותר. זה נשמע מסכן אבל אני לא מסכנה. אני הייתי שמחה לשבת בבית ולהיות סמוכה ובטוחה שיזמינו אותנו, אבל אני לא רוצה לשלם את המחיר שכרוך בזה שאני כל הזמן מחויבת לאותן ארבע משפחות".
את חושבת שיש אנשים שחווים בדידות בתוך הקהילה?
"אין לי ספק שיש פה אנשים שמוצאים את עצמם לבד וזה עצוב. אני יודעת שהם פחות חברותיים או יותר ביישניים מטבעם ולכן לא הצליחו להתחבר. הם מוצאים את עצמם חג אחרי חג, שבת אחרי שבת לבד ויש בזה משהו מאוד עצוב. אני אדם יחסית חברותי ואין לי בעיה להזמין אלינו, אבל מה עם אנשים שיותר קשה להם ליזום או לגשת לאנשים שהם לא מכירים?"
קבוצות ווטסאפ סגורות
הדס, נשואה ואם לארבעה, גרה בקהילה בצפון הארץ כבר שמונה שנים. גם התחושות של הדס, בדומה לרוני, הן תחושות מעורבות בכל מה שנוגע לחיי קהילה. משפחתה של הדס הרגישה שייכות לקהילה בתוכה הם חיים בתקופות מסוימות. היו כמה משפחות קבועות שנהגו לפגוש ולאכול איתם בחגים ושבתות. ולמרות זאת, שינויים טבעיים שנוצרו עם הזמן ולחצים שונים השפיעו גם עליהם. "במשך כמה שנים אכלנו עם קבוצה אחת של משפחות. עם השנים החבורה קצת התפרקה ואז התחברנו עם משפחות אחרות, אבל היו גם שנים שלא הוזמנו בכלל".
איך זה גרם לך להרגיש?
"לפעמים היה הרבה מתח סביב החגים. התהייה אם נוזמן או לא. מצד שני, היו פעמים שקיבלנו שתי הזמנות במקביל ואז עלה החשש שאם נבחר במשפחה אחת, המשפחה השנייה תפגע. לפעמים הרגשתי שאני חוזרת לימי התיכון, שיש מקובלים ולא מקובלים ואת צריכה להתאמץ למצוא את מקומך בחברה".
ובכל זאת בחרתם להישאר שם. זה מטעמי נוחות או שהיתרונות של הקהילה גוברים על החסרונות?
"אני חושבת שכן, יש הרבה יתרונות לחיים בקהילה ורוב האנשים מוצאים את עצמם. כל האירועים הקהילתיים, החינוך, הקרבה של הילדים לחברים, בית הכנסת והמרחבים המשותפים- אלו דברים טובים. יחד עם זאת, החיים בקהילה לפעמים יוצרים מתחים חברתיים מיותרים. היו סיטואציות בהם מאוד נפגעתי מהמורכבות החברתית".
איך את מתמודדת עם המתח החברתי?
"לפעמים אני מעדיפה לברוח מהיישוב. במיוחד סביב חגים. זאת נראית לי אופציה יותר פשוטה מאשר להתמודד עם השאלות של מי יזמין אותנו ואת מי אנחנו נזמין או האם יזמינו אותנו בכלל. עכשיו, לדוגמא, יש לי חברה שהזמינה אותנו לארוחה בראש השנה והיה לי יותר פשוט להגיד לה שאנחנו לא פה מאשר להתחיל להיכנס לחישובים של מה נעשה ואיפה נהיה. יש גם המון השוואות בין משפחות, לדוגמה, מי משקיע יותר ומי משקיע פחות בארוחות. נוסף על זה, יש התחשבנות סמויה- אם אירחו אותי אז עכשיו אני חייבת להם. מדי פעם מגיעות משפחות חדשות ואת רוצה לארח אותן, מבינה שזה חשוב, אבל כבר יש לך רשימה של משפחות שאת ב'חוב' אליהן".
בנוסף לארוחות המשותפות סביב חגים ושבתות, הדס מספרת על חבורות של משפחות שכל קיץ או בחופשות כמו פסח וסוכות הן יוצאות יחד לטיולים וקמפינג. מעל האירועים החברתיים מושלות קבוצות הווטסאפ שהן זירה בה הכל קורה, ולא רק סביב החופשה השנתית.
"הרבה פעמים לקליקה מסוימת יש קבוצת ווטסאפ משלה. אם את לא שם את לא חלק. לפעמים את פתאום מגלה שחבורת בנות מהיישוב שלך קבעו משהו ואת לא ידעת מזה כי את לא בקבוצת ווטסאפ שלהן. התחושה היא לא תמיד קלה. לפני כמה שנים נסענו לטייל עם קבוצת חברים שאני מאוד אוהבת, אבל לא הייתי חלק מקבוצת הווטסאפ. עד היום זה מבאס אותי שלא צירפו אותי, גם אחרי הטיול. אומנם הזמינו אותנו להצטרף, אבל הרגשתי אורחת ולא חלק מהחבורה עצמה".
לא יכולת לבקש שיצרפו אותך לקבוצה?
"לא היה לי נעים. הם אגב הזמינו אותנו עוד כמה פעמים. אחרי כמה שנים זה איכשהו התמוסס. אני אף פעם לא שיתפתי או רבתי עם מישהי על הדברים האלו, אבל מתחת לפני השטח יש המון מתחים חברתיים ואנשים נפגעים. הווטסאפ החמיר את המצב והגביר את החלקים המורכבים בחיים קהילתיים. לפעמים הפגיעה היא קשה".
ענן אפור
שירה (שם בדוי) עברה עם משפחתה ליישוב במרכז הארץ לפני חמש שנים. לפני המעבר הם שמעו דברים טובים על הקהילה והיישוב, אבל כשהגיע חודש תשרי הראשון שלהם שם, הם חוו בדידות גדולה שנמשכה גם לאחר מכן. "כשהמשפחה מתרחבת, האופציה לנסוע לשלושה ימים בחג למשפחה הקרובה מצריכה יותר מאמץ. בשנה הראשונה שנשארנו בבית בראש השנה לא הייתי ערוכה עדיין לארח. מצד שני, אנשים שידעו שעברנו ליישוב אבל עוד לא הכירו אותנו ממש, לא הזמינו. ידעתי שאם אני לא אזמין אליי אני אשאר לבד בראש השנה, אבל לא הרגשתי בנח לפנות לאנשים שלא מכירה הרבה זמן. יש לי חברות ביישובים בשומרון שכל ראש השנה הן נמצאות יחד עם חבורת משפחות שנפגשת באופן קבוע. אצלנו זה לא ככה והמחשבות מה יהיה ואם נשאר בודדים שוב בחגים מרחפים מעלינו כמו ענן אפור שמאפיל על תחושת החגיגיות של שנה חדשה".
עכשיו שאת כבר חמש שנים ביישוב, את עדיין מרגישה מחויבת להזמין אלייך כדי להרגיש חלק?
"יש תחושת חובה מסוימת אם את רוצה להרגיש חלק, אבל זה לא תמיד גורם לכך שזה יפעל באופן דו כיווני. בהתחלה ציפיתי שיזמינו אבל עכשיו אני כבר לא מחכה שיזמינו אותנו. יש משהו בציפייה כל פעם מחדש ששוחק, מאכזב ומייצר תחושה קשה. היום אני מעדיפה להיות בלחץ של האירוח וליזום בעצמי מאשר להתעסק בשאלה- מי יזמין אותי?".
