מה ניקח איתנו ומה נשאיר מאחור? פרויקט מיוחד לעשרת ימי תשובה

דלתות מסתובבות / עליזה לביא 

בשנה שחלפה למדתי שדלת שנסגרת ועוד דלת שנסגרת, חלון שנטרק וחומה שגבהה אינם בהכרח כישלון או אכזבה. יש פעמים בחיים שאם מתבוננים בתהליך, בדרך, בהקשבה לקול הפנימי שמהדהד אפשר לזהות מסדרון שנוצר המוביל לעוד דלתות עד שהנכונה תיפתח.

כלתי המושלמת מנסה ללמד אותי להיפטר מדברים. "הבית עמוס" היא טוענת מאז שהבינה שהיא באמת כמו בתנו, אבל אני ממשיכה בשלי וקשה עליי הפרידה. מצד שני, גם היא מודה שאצלי בבית תמיד תמצא הכל – מנייר קלף באמצע הלילה ועד לתחפושת בפורים דקה לפני המסיבה.

למדתי בשנה שחלפה להתבונן ולהקשיב לקול פעימות הלב. עוזרים לי גם שיעורי היוגה בתמהיל הנכון עבורי, והעובדה שהרחבתי את זמן הלימוד ואת הפנאי לכתיבה אחרי שנדחו שנים רבות.

התפללתי, ביקשתי וקיוויתי שתמצא תרופה לגיסתי הצעירה אחות-לבי האהובה. ליווינו אותה עד נשימתה האחרונה במיטתה. בדיוק כמו שביקשה. וקבלנו שיעור לחיים מה זה באמת  אומר לעזוב את החיים בשמחה ומתוך אמונה בבורא עולם. ספרי "עכשיו תורך" – מסע הבת מצווה שלך –  שיגיע לחנויות בקרוב מוקדש לזכרה.

// הכותבת היא אשת ציבור, חוקרת, מרצה וסופרת

 

בשבחי הכאוס / רחל קשת

כאוס היא אחת המילים שעושות לי שקט. בלאגן בשבילי זו תחושה של בית. חוסר שליטה זה החיים, זה תעופה.

השנה הזו נתנה לי לגיטימציה להיות יותר אני, חיה נוהמת ביער לילות שלמים (כמאמר ר' נחמן)… לא הייתי צריכה להכין סנדוויצ'ים בבוקר כי הילדים בבידוד או בסגר ולומדים בזום בשעות גמישות. לא הייתי צריכה להיות עבד לשגרה, כי לא הייתה שיגרה. כל יום נולד אחר והסתיים אחר עם רצף של הפתעות ומפגשים לא צפויים. ככל שהיציבות נשמטה תחת רגליי הרגשתי יותר חופש. פחות רגשי אשמה וניסיונות כושלים להיות כמו שצריך. הרי כולם קצת מחורפנים, כולם קצת אבודים, כולם קצת חיים מתפילות כמו שאני חיה בזמן שגרה.. למדתי להרפות ובאמת ליהנות בלי להרגיש אשמה. המציאות השונה אפשרה לי את זה.

אז מה כן הייתי רוצה לשנות? את התזונה שהתחרבשה לגמרי. אני לא יודעת אם זה עניין של סדר, משמעת עצמית או תכנון מוקפד, אבל אני יודעת שבתקופות שהתזונה שלי מאוזנת הכל רגוע יותר בכל התחומים. 

אני גם מזמנת השנה יותר מפגשים עם הים שגדלתי לצידו. זו תפילתי, אלוהיי, לא משנה אם בחורף או בקיץ, עם גלים או בלי, תן לי זמן של ים, של קצף, של ריח מלוח ותחושת אינסוף.

// הכותבת היא יוצרת תאטרון, במאית ושחקנית, מנהלת המעבדה למשחק בירושלים

 

הצרכים שלך קודמים / ד"ר מיכל פרינס

למדתי בדרך הקשה, לעיתים קרובות תחת אש, לשים את הצרכים שלי לפני כולם. בשגרה (מי בכלל זוכרת מה זה?) הצרכים מאוזנים בעזרת מסגרות, חוגים ולוזי"ם מסודרים. בתקופת הקורונה הרגשתי שאני הודפת והודפת, מוותרת על עקרונות, מזיזה את כל מי שסביבי מתוך ידיעה ברורה שהצרכים שלי, מזון לגוף ולנפש, מוכרחים לקבל מקום של כבוד.

שמישהו ייקח ממני את הסלולרי. רוצה שעות עגולות ומלאות בלי נגיעה במכשיר. התלות, חוסר הריכוז והידיעה שאי אפשר להסתדר בלעדיו מוציאה אותי מדעתי. אני מרגישה שהשנה התלות התעצמה מאחר שהוא היה הצינור ל'חוץ' שכל כך התגעגענו אליו, שם מצאנו את השקט בתוך הסערות בבית. מחפשת את הדרך המאוזנת לחיות לצדו ולא בתוכו. 

שגרה, שגרה ושוב שגרה. רציתי מסלול ברור וידיעה פשוטה של איך השבוע שלי יראה, היום שלי או אפילו השעה, ובשנה הקודמת זה פשוט לא היה. השקט שהשגרה מאפשרת, התכנון, השעות לעצמי, כולם חלום רחוק שאני מקווה שיוגשם השנה.

 

 

// הכותבת היא מנהלת מרכז יהל ומחברת הספר 'פשוט לרצות'

 

סבלנות ואמונה / אודהליה ברלין 

הדבר הכי משמעותי שלמדתי ואני עדיין לומדת במהלך הקורונה זה סבלנות ואמונה. במהלך התקופה הזו אני חווה רכבת הרים מבחינת הקריירה, פעם עולים ופעם יורדים במהירות. אני לומדת להחזיק חזק באמונה ולדעת שיש מסלול מכוון , למרות הברכה שהתקופה הזו הביאה אני בכל זאת  מקווה שלא אאלץ להישאר על הרכבת הזו הרבה זמן. 

אני אדם שמאד סקרן לגבי מה יהיה ואיך יהיה. הייתי רוצה להרפות קצת מהסקרנות הזו ולהיות נינוחה יותר בדרך. בנוסף הייתי רוצה להיפטר מכמה משחקים שנמצאים לי בפלאפון ושואבים את זמני. 

במופע "אוחילה" של שנה שעברה שנערך בשידור בשל הסגר, קיוויתי שבשנה הזו נהיה כבר אחרי המגיפה . המשאלה חצי התגשמה. ההנחיות כן מאפשרות הופעה באולמות עם מקומות מסומנים,  ובעזרת השם "אוחילה" יתקיים השנה בהיכל התרבות בתל אביב ובבנייני האומה בירושלים. יחד עם זאת, הצל של הקורונה עדיין מרחף מעלינו ומקשה על השמחה להיות שלמה. 

 

// הכותבת היא זמרת, יוצרת, יוזמת המופע "אוחילה" ופרוייקטים מוזיקליים שונים

 

כוחה של מילה / הרבנית שירה מרילי מירוויס

במיוחד בימים אלה, אני מלאה במחשבות של חשבון נפש – עד היכן מעשיי הלא טובים הגיעו? למי אמרתי בטעות מילה לא במקום? במי פגעתי בלי משים? על מי צעקתי ולמי לא נתתי את תשומת הלב הראויה? המחשבות על מעשיי הרעים אינן מרפות. יותר מהכל, קשה לי המחשבה על כוחם של המילים. המשל שסיפרו לי בילדותי על כך שניתן להוציא את כל החצים מהלוח אבל לנצח הלוח יישאר מחורר מפגיעת החצים בו – ממשיך להשאיר בי את חותמו. 

השנה האחרונה הייתה לא פשוטה. לעולם, לעם שלנו, לקהילה שלנו ולמשפחה הפרטית שלי. הדבר המשמעותי שלמדתי השנה הוא כוחה של המילה הטובה. זה נכון שלמילים פוגעות יש רושם שקשה למחות, אבל גם למילים טובות יש השפעה ארוכה ועמוקה. 

אמירת שלום פשוטה, התעניינות כנה, שיחה מלב אל לב. ערכת יצירה לילדים מבודדים, ערבי לימוד בזום להורים עייפים, תפילות מרוממות נפש שלרגע מזכירות לנו תמונה רחבה יותר – כולם מעשים טובים שמשאירים חותם. ערבות הדדית, חסד קהילתי, גמילות חסדים. דברים פשוטים ויומיומיים, שלכולנו יש את היכולת להרבות בהם אם רק נשתדל לשים לב. 

אז נכון – במי שפגעתי אני עמלה כדי לתקן ואפילו במקצת. אבל בו בזמן, אני צריכה לשים לב שלא לתת למחשבות הקשות של חשבון הנפש שלי לרפות את ידי מעשיית טוב. כי גם למעשים טובים יש השפעה, גם מילים טובות נשארות חקוקות בלב ובנשמה. 

שנזכה בע"ה להרבות טוב בעולם. 

// הכותבת היא רבנית קהילת "שירת התמר", אפרת

 

כולנו זקוקים לחסד / חני ליפשיץ

הדבר הכי משמעותי שלמדתי בשנה האחרונה הוא שלא משנה היכן אנחנו נמצאים, בכל מקום שהוא -אנחנו שליחים למשהו טוב בעולם. כל אחד ואחת מאיתנו. אני תמיד חוזרת על המשפט הזה בהרצאות ובהצגות שלי והנה פתאום אחרי 21 שנים בקטמנדו הקורונה טרפה את הקלפים ואנחנו בארץ עד שנפאל תפתח שוב לתיירים. בהתחלה לא ידעתי איך הדברים יראו אבל מהר מאוד הבנתי שגם בארץ יש כל כך הרבה מה לעשות: נוער בסיכון, נשים מוכות, אוכלוסיות מוחלשות, אנשים שעוברים אתגרים מסוגים שונים. יש לנו את הכח לתת ולהוסיף אור בכל המקומות האלה. חסד יש בכל מקום.

משהו שהייתי רוצה לשנות בשנה הבאה: עד גיל 39 לא היה לי פלאפון בכלל. הייתי מתחברת פעמיים ביום לאימיילים דרך המחשב הביתי וזהו. בתשע השנים האחרונות אני עם פלאפון חכם וכל יום מחדש אני מתגעגעת לימים שהייתי בלעדיו. הלוואי ויכולתי להתנתק ולחזור לקרוא ספרים בשעות הפנאי במקום לגלול מסך.

דבר נוסף שביקשתי לשנות בשנה הקודמת וזה לא צלח קשור בנושא של רווקות מאוחרת. אמנם לא חוויתי זאת על בשרי (התחתנתי די צעירה) אבל אנחנו מוקפים בחבר'ה מקסימים ונהדרים שעדיין מחכים לבחיר או בחירת ליבם. אני רואה את הקושי שלהם וזה נוגע בי כל כך. יש לי המון חברות יקרות שקרובות אליי ושאני מחכה לרקוד איתן בחתונה שלהן. מתפללת שזה יקרה השנה.

// הכותבת היא שלוחת חב"ד, המנהלת ביחד עם בעלה חזקי ליפשיץ את בית חב"ד בקטמנדו, בירת נפאל

 

לעלות על גשרי אהבה / דין דין אביב

הדבר הכי משמעותי שלמדתי בשנה שעברה זה לפתוח את הלב אל התמימות, אל ההסכמה לא לדעת ולא להתנשא מול דעותיהם של אחרים ששונים משלי.

למדתי להקשיב על מנת להבין את השני בעומק. למדתי להגיד אני אחשוב על זה ותודה על החומר למחשבה החדש שניתן לי.

למדתי שהאמת לא נמצאת אצל אף אחד. היא נמצאת איפשהו בין לבין ובשביל להתענג בה ולהתחכך באמת לאמיתה, כולנו צריכים לעלות על גשרי האהבה. אהבת חינם. שנזכה.

 

// הכותבת היא זמרת