בפרברי ירושלים פועל ה- AZ House'", מרכז גמילה שהוא בית ל-15 צעירים, רובם חרדים או חרדים לשעבר ממוצא אמריקאי. רובם נזרקו מבתיהם בגלל אות הקלון שהמיטו על משפחותיהם בעקבות ההתמכרות לסמים קשים. מנהל הבית הוא אריק לוויץ, חילוני צעיר שהיה מכור בעצמו בתקופה בה חי בארצות הברית. מרכז הגמילה שהקים בישראל מטפל בנוער בשיטה ייחודית אליה נחשף במרכז גמילה בקליבלנד שהציל את חייו. בהעדר תמיכה מהרשויות הבית המיוחד הזה נמצא תחת סכנת סגירה תמידית ונאבק על קיומו. המלחמה של אריק היא לא רק על הבית אלא גם על הנוער שחי בו, מאבק שעומד במרכז סרטם החדש של אנה אוליקר וברק היימן "גמילה כשרה" שהוקרן לאחרונה בפסטיבל הקולנוע בירושלים ויוקרן גם בהוט 8.
ברוקלין, ניו יורק. שגרה בהכחשה. אריק לוויץ, גיבור הסרט, פונה לעוברים ושבים בניסיון לספר להם על מרכז הגמילה הייחודי שהקים בישראל. הסצנה הזאת ממחישה את העולם הממהר, זה שאינו מתעכב, שאינו מביט לכאב של האחר בעיניים ולא שם לב לפרטים. במהלך הסרט נגלה גם כיצד אותם הורים חרדיים למספר רב של ילדים, החליטו לוותר על ילדיהם שהתמכרו לסמים על מנת לשמור על תדמית ראויה. ולעתים מדובר ביותר מילד אחד. בהעדר תמיכה וגיבוי מהוריהם על הנערים לרצות מאוד בשינוי וזה לא קל כשנמצאים עמוק בבוץ.
רמת החרדה של הצופה עולה ככל שסיפור העזובה הזה, של נוער חרדי מכור, מקבל פנים. ואם לחסד פנים רבות, הרי שמדובר ביצירה שמעניקה הצצה ראשונית אל עולם המכורים שנשכחו מלב. אלו, שהסם של התורה, כפי שנהוג לומר, מתחרה ביומיום שלהם בסם חזק יותר- סמים קשים וממכרים שעוזרים להם לברוח מהמציאות. אלא שמנות יתר של קראק והרואין גורמות לאובדן חיים. במקרים מסוימים נערים מתים ואף אחד לא יודע. זה לא כתוב בעיתונים והקהילה החרדית מתכחשת .
״אני לא יודע למה הקהילה החרדית לא תומכת בנו. יש לי השערות. חלקן ברמה מאוד שטחית. אולי זה בגלל שאין מאחורינו איזה רב גדול. אולי זה בגלל שאנחנו לא דוחפים תורה לבחורים שלנו. אולי זה בגלל שאנחנו לא מבטיחים שנחזיר מישהו חזרה לדת ואולי זה בגלל שהם פשוט לא יודעים עלינו״, כך אומר אריק לוויץ, שהקים את מרכז הגמילה הראשון מסוגו. לוויץ מסרב לקחת תקציבים מהממסד הישראלי ופונה לתורמים מתוך הקהילה. המטרה שלו היא להעניק אהבה ללא תנאי ולתת לנערים תחושת שייכות. זו משימה מורכבת ולא פשוטה כשהנערים מסתירים הרואין בבתי התפילין, אבל הוא לא מרים ידיים וכמו מכניס אותם לעולם של לוחמה מנטלית, תוך הצבת מסגרת של פעולות ומשמעת. במקביל הוא נרתם לגייס תרומות. משימה לא קלה בפני עצמה. לוויץ לא מוותר. הוא נכנס לראש של הנוער ולצד משמעת וסדר ברורים הוא מצליח לייצר אווירה קופצנית ואווירת "היפ הופ" אמריקאית בבית. להגיע לנשמה שלהם בשפה שלהם.
לוויץ מזהה את הטוב בנערים ופועל לחלץ אותם ממדרון תלול ומוות ידוע מראש. עליו למלא את המקום של הדאגה ההורית שלא הייתה להם. כפי שמתחוור בדיאלוג של אחד מהנערים עם אמו, השבר לעתים קרובות מתחיל בבית, במשפחה שלא מתפקדת, בהורים שלא מצליחים לראות את ילדיהם. התוצאה היא בן ששודד אנשים כדי להתמסטל. ״אני כבר 24 ימים בלי סמים״, אומר אחד הנערים, ״שברתי את יום כיפור עם קראק במקום ללכת לבית הכנסת״. וכך, חדור תחושת שליחות נדמה שלוויץ מלמד אותנו ב״גמילה כשרה״ מהי אנושיות.
הסרט אינו מתיימר להיות פוליטי או פואטי. הוא נותן הצצה לכיוון שלרוב אנחנו נמנעים מלהסתכל אליו, למקום שרובנו לא יודעים על קיומו. יש משהו מאוד יפה באופן בו המצלמה מאפשרת לזה לקרות, בלי מניירות מיותרות או ניסיון לייצר מסמך מצמרר ומלאכותי, אלא באופן שמביא למסך אמת פשוטה ואותנטית.
