סרטו החדש של הבמאי אבי נשר ״תמונת הניצחון״ הוקרן אמש (ד׳) בבכורה ישראלית במסגרת פסטיבל חיפה ה-37. הסרט שמועמד ל-15 פרסי אופיר, עורר תגובות רבות בגמר הצפייה, בין השאר בשל האומץ לספר את ההיסטוריה מנקודת מבט שונה מהמקובל, והן בשל הבחירה להעמיד במרכז עלילת "קרב ניצנים" המתרחש במהלך מלחמת יום העצמאות, את דמותה של הלוחמת מירה בן ארי. אישה בשדה קרב גברי וקרבי. הסרט בוחן ומעמיד בסימן שאלה נרטיבים ציוניים מקובלים ומציב את הפנים והדמויות, הסיפורים האישיים, שמאחורי קרבות 1948. גם את אלו שאנחנו מעדיפים להדחיק.
מדובר באחת ההפקות הגדולות ביותר בתולדות הקולנוע בישראל שמשחזרת את הקרב על ניצנים שנערך בעיצומה של מלחמת העצמאות. בדומה לסרטים אחרים של נשר, גם "תמונת הניצחון" הוא סרט התבגרות שמבוסס על אירועים אמיתיים. בראשית 1948 מגיעה מחלקת ג'ובניקים מחטיבת גבעתי אל קיבוץ ניצנים כדי להגן על תושבי המקום לקראת הלחימה המתקרבת. במקביל, מול הקיבוץ, מעברו השני של הגדר, מתמקמת מחלקה חמושה של חיילים מצרים ואליהם מתלווה עיתונאי ובמאי צעיר, מוחמד חסנין הייכל (אמיר חורי), שתפקידו ליצור סרט תעמולה ולתעד את "תמונת הניצחון" של הצבא המצרי. הוא והצלם שלו, מלווים כוח מצרי שמפקדו (עלא דקה) מנסה לביים סיטואציות הירואיות כדי לרצות את בכירי הממשל בקהיר. בתוך העלילה ההיסטורית מתפתחות מערכות יחסים חבריות ורומנטיות. הבמאי המצרי מתעד גם את מה שמתרחש בצד המצרי, אך גם את ההתרחשויות בקיבוץ והוא מוצא קווים מקבילים ביניהם. בין היתר הוא קולט בקיבוץ את דמותה של מירה (בכיכובה של ג'וי ריגר ששיחקה בסרטיו הקודמים של נשר), בחורה אמיצה שמתעקשת להשתתף בפעילות הלחימה ולעמוד בקו ההגנה על הקיבוץ.
הסצנות בקיבוץ מזכירות את סרטיו הקודמים של נשר. יש בו סצנות קומיות ורומנטיות, התנגשויות בין מהגרים ותיקים וחדשים, בחורות קשוחות וגברים שלהט הנעורים עוד מהתל בהם. האווירה הקלילה מתחלפת בשלב מסוים בסצנות יותר קודרות כשהמוות שמרחף מעל החיילים הישראלים והמצרים מעניק לסרט ממד אפל ומלנכולי.
משחק בין חיים ומוות
באופן מפתיע הסרט נפתח בשפה הערבית. ודווקא שם, באקורד הפתיחה, מסתתרת מחשבה פילוסופית העוסקת במפגש עם המוות: ״יש רגעים בהם אתה מנסה להבין את החיים שלך. כאשר אתה תוהה אם בכלל ניצלת נכון את הזמן על האדמה שאלוהים נתן לך. אתה מנסה למצוא מישהו שתוכל להשתמש בו להשוואה, שבעיניך חי באמת. ולפעמים אתה מופתע ממי שעובר לך בראש״. הטקסט הזה מתואר כמחשבה חולפת בראשו של מוחמד חסנין הייכל, הבמאי המצרי, שלא מסוגל לשכוח את היהודייה הלוחמת- שתיעד במלחמת יום העצמאות. נשר מנסה לזכך את המבט על האויב ומוסיף- ״אני יודע שזה לא הגיוני כי היא האויב, נכון?״. קשה להימנע מההשוואה המתבקשת בין דמותו של חסנין הייכל לדמותו של אבי נשר, שבעת העבודה על הסרט קבר את בנו יחידו, ארי ז"ל. ההקבלה בין השניים קשורה גם לתפקיד של הבמאי בתור מי שיכול להאיר או לכבות ולספר את ההיסטוריה באופן אחר.
כבר באותו פריים ראשון מופיעה גם דמותה של מירה בן ארי (בגילומה של ג׳וי ריגר), החלוצה והלוחמת העברית, שמבחינה במשהו שאותו במאי מצרי לא רואה, והיא פורצת בצחוק. בעוד הגברים דרוכים לדרמה של המלחמה ברצינות תהומית, בן ארי היא האישה שצוחקת למוות בפנים. הפריים הזה מחדד את הצורך במבט נשי שמבחין בדברים שנסתרים מהעין הגברית. בעידן של פוליטיקת זהויות יש המון כוח באמירה זו, במיוחד כשזה מגיע מכיוונו של במאי מנוסה כנשר.
"תמונת הניצחון" למעשה מתייחס לכך שבכל נרטיב היסטורי יש שני רבדים: הניסיון לספר את הסיפור דרך התיעוד והתקשורת (תמה חוזרת לאורך הסרט) והסיפור עצמו. למעשה, האמת לא חשובה וגם לא המציאות כמו האופן בו הם ישתקפו דרך החומרים המצולמים. זו המסגרת שתלווה את סיפור השחזור שעובר בין זמן המלחמה לבין אירועים שמתרחשים 30 שנה לאחר מכן.
בהווה של הסרט, הבמאי המצרי הוא כבר אדם בוגר, בורגני ומבוסס ולא אותו צעיר חדור אידאולוגיה שהיה כשנשלח לתעד בשדה הקרב. כבר אז, כשהחל להיכנע לתכתיבים של הממשל המצרי על איך להציג את המלחמה הוא נאלץ לוותר על האמת המוחלטת כפי שנגלתה לעיניו, אך השאלות המוסריות מתעוררות 30 שנה אחרי המלחמה כשעומד להיחתם הסכם שלום בין מצרים וישראל. סחנין מרגיש מרומה והוא זועם- 30 שנה שיקר לצעירים שקראו אותו בעיתון כששכנע אותם להיאבק על הצדק. הם נלחמו וחלקם מתו וכעת המוות שלהם נראה מיותר. הוא אף יטען שהסכם השלום לא מתקן את העוול שנעשה והוא מרוקן את המלחמה ממשמעות. כחלק מחשבון נפש שהוא עורך עם עצמו הוא חוזר 30 שנה אחורה, לערב האחרון של 1947, ערב שוקק חיים וריקודים סלוניים, כשהוא מוזמן לפגישה בחדר צדדי עם מפיק שייתן לו משימה סודית לתיעוד המלחמה. אותה שליחות תהפוך את חסנין בן ה-24 לבמאי של ההיסטוריה.
במרכז הסיפור של קיבוץ ניצנים ניצבת דמותה של מירה בן ארי, צעירה דעתנית, אם לילד ואלחוטנית קשר שהיא גם ציפור דרור. בן ארי היא לוחמת וזו שתעמוד בחזיתות השונות- עמידה של ניצחון. נשר מצביע על מלחמה נוספת שרוחשת מתחת לפני השטח, מלחמת היצרים, שנדמה שהיא מתעוררת ביתר שאת דווקא בשדה הקרב. נשר מפגיש את החיים והתשוקות עם המוות ומערבב ביניהם. תוך כדי הוא שואל- מה יישאר בזיכרון? מה באמת חשוב? והאם בסוף הכל יתברר ככדאי?
העיסוק במוות באופניו הגולמיים מאפשר לנו מבט מטאפורי עמוק אל חלקים בתוכנו. נשר מביא את מבעו הקולנועי, את השפה הייחודית שגיבש לאורך השנים ואת גילוף הדמויות הכה ישראליות. הוא גורם לנו להיקשר אליהן ואז שומט אותן מתוכנו, בזו אחר זו. הסרט עשוי כמו אפוס היסטורי נוסח הוליווד, עמוס מטאפורות ומשמעויות וללא ספק בין המרשימים ביותר ברשימת סרטיו של נשר.
