המים הם כוח החיים, סוד הטהרה. ראשית הבריאה.
בהלכות מקוואות מחלקים בין שלושה מקורות מים שמיועדים לדרגות שונות של טהרה- מעיין, בור, מים שאובים. מקור הטהרה הגבוה ביותר הוא מעיין- מים הנובעים מלמטה המכונים גם "מים תחתונים". לאחר מכן הבור- מים שיורדים מלמעלה, "מים עליונים". המקור הנמוך ביותר הוא מים שאובים שבאו במגע יד אדם. מהדירוג ההלכתי הזה אנו מוצאים שהמים עם הדירוג הגבוה ביותר לעניין טהרה הם מים הנובעים מלמטה. מהו סוד המים התחתונים?
ביום השני לבריאה מופיע הפסוק "ויהי מבדיל בין מים למים". המדרש בבראשית רבה דורש את הפסוק כהפרדה בין מים עליונים למים תחתונים. ובהמשך, המדרש מחלק בין המים העליונים למים התחתונים חלוקה מגדרית מובהקת: "אמר רבי לוי: המים העליונים זכרים, והתחתונים נקבות והן אומרים אלו לאלו: קבלו אותנו, אתם בריותיו של הקדוש ברוך הוא ואנו שלוחיו, מיד הם מקבלים אותן, הדא הוא דכתיב (ישעיה מה) : תפתח ארץ, כנקבה זו שהיא פותחת לזכר ויפרו ישע, שהן פרין ורבין.
וצדקה תצמיח יחדו, ירידת גשמים,
אני ה' בראתיו, לכך בראתיו, לתקונו של עולם ולישובו" (בראשית רבה יג).
המים העליונים נקראים זכרים, והמים התחתונים נקבות. מדוע?
המים העליונים הם זרם שמגיע מלמעלה למטה ופוסק. המים התחתונים נובעים מהאדמה שאליה חלחלו המים העליונים. הם נובעים מחדש כלפי מעלה, ונביעתם אינה פוסקת.
ירידת המים העליונים דומה לזכר בחיי אישות- הזרע ניתן ולאחר מכן פוסק עד לעוררות מחודשת. נביעת המים התחתונים משמשת כמטאפורה לנקבה בחיי אישות- האיש מעורר אותה, ולאחר מכן נביעתה אינה פוסקת. במחקר בתחום המיניות אישה זו מכונה "מולטי אורגזמית".
המדרש מתאר את ירידת הגשמים כזיווג שבין המים העליונים למים התחתונים. הצד הנקבי מקבל מהמים העליונים, אך לא מדובר בעמדה פסיבית. כדי שקבלה אמיתית תתאפשר הנקבה צריכה להשתוקק ולרצות את הזכר, להיפתח אליו, לנבוע לקראתו. מונח זה נקרא בחסידות- "התעוררות מים נוקבין". האישה שמתעוררת לקראת האיש שלה.
האיש והאישה בתורת הסוד מסמלים את העליונים והתחתונים, הקב"ה והשכינה. המפגש ביניהם מסמל את הייחוד שבין שמים לארץ. אולי זו הסיבה לכך שמים תחתונים נחשבים הלכתית לטהורים יותר, משום שיסוד הטהרה קשור לחיים (בניגוד לטומאה שקשורה להעדר חיים). המים התחתונים הם הנביעה שפורצת מתוך החיים על פני האדמה.
"ונמצא שטהרת מקווה נקראת על שם התקווה" (אוהל רחל)
הכמיהה והתקווה העדינה שמונחת בין המים העליונים לתחתונים, היא שורש התקוות לחיבורים בעולם: בין האיש לאישה, בין הארץ לשמיים ובינינו לבין הקב"ה. לכן, כאשר האישה נכנסת למים המטהרים אותה לקראת ההתייחדות עם בעלה היא למעשה נכנסת ל"מי התקוות". הטבילה היא עת רצון להתפלל להתעוררות של הנביעה שבה לקראת בעלה, לפתוח את אדמתה, לפתוח את ליבה, להתעורר אליו כפי שמתעוררים "מים נוקבין" לקראת "מים דכורין".
