בסוף פרשת וירא, מופיע סיפור העקידה. סיפור על הנער יצחק, ההולך עם אביו אברהם מבאר שבע אל הר המוריה, מבלי לדעת שבסוף המסע, עתיד אביו לעקוד אותו כקורבן על גבי המזבח ולהעלותו לעולה. וכל זאת, במטרה להעמיד את האב בניסיון להוכחת אמונתו המוחלטת בקב״ה.
סיפור העקידה הוא סיפור קשה המעורר מגוון שאלות אמוניות, ערכיות ומוסריות, המגיעות עד לשורשי נפשו של האדם. אין זה מפתיע שסיפור זה הפך לאחד מסיפורי התנ"ך המפורסמים ביותר המעסיק פרשנים, הוגי דעות ואמנים רבים. אך למרות יחסי הציבור המעולים שיש לסיפור עקידת יצחק, הוא אינו סיפור העקידה הראשון המופיע בפרשה. קודם לו, סיפורן של בנות לוט, בפרק יט.
שלא כמו בעקידת יצחק, סיפור עקידתן של בנות לוט, אינו נפתח בהקדמה פומפוזית או בטקסיות יתר, לא מוזכרים בו ביטויים לרגשות האב המקריב ("קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨…אֲשֶׁר־אָהַ֨בְתָּ֙", בראשית כב, ב), והוא אינו מספר על ההכנה לקראת מעשה העקידה ("וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתּ֔וֹ" בראשית כב, ג). למעשה, את סיפור עקידתן של בנות לוט אפשר לסכם בפסוק אחד בלבד: "הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַֽעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵֽינֵיכֶ֑ם…" (יט, ח).
הרקע המקדים לסיפור עקידתן של בנות לוט, מתאר כיצד פוגש לוט שני מלאכים בשער סדום ושלא כמנהג המקום, מזמין אותם לאכול וללון בביתו. אנשי העיר אינם מקבלים בהבנה את מעשיו של לוט, דורשים ממנו להוציא את אורחיו מביתו ולאפשר להם "לדעת אותם. אך לוט, מסרב לדרישת אנשי העיר ומציע הצעה נגדית: לתת את בנותיו הבתולות לאנשי העיר שיעשו בהן כרצונם ובלבד שלא יגעו באורחיו.
הצעתו של לוט מוגשת לקורא עטופה בעטיפה ערכית, המעמידה בראש ובראשונה את דאגתו לשלום אורחיו, ועל ידי כך, מסתירה את המציאות הכואבת והאכזרית בה חיו בנותיו. ידיהן ורגליהן של בנות לוט היו קשורות בחבלים בלתי נראים, ויכולתן להשתחרר מהם הייתה בלתי אפשרית. הן יכלו להיות מועלות כקורבן ללא מזבח על ידי אביהן בכל עת בה יחפוץ, ללא הכנה או יכולת התנגדות.
לוט עקד את בנותיו לעיני כל, והעולם עבר לסדר היום כאילו דבר לא אירע. אף אחד לא צקצק בלשונו ודרש להבין את עיוות הערכים הנורא. אף אחד לא זעק ואמר: "עצרו הכל, מתרחשת כאן עקידה". אולי בגלל שהעקידה קרתה בעיר סדום, העיר שרק אש ה' יכלה לכלות על כל המעשים האיומים שהתרחשו בה? ואולי בגלל שכאשר המעשה נוגע לנשים, אז הכל מותר ומקובל?
בשנים האחרונות, אנו עדים למקרי אלימות קשים במשפחה. אלימות הלובשת צורות שונות (מילולית, כלכלית ופיזית) ומופנית כלפי נשים וילדים. עם פרוץ מגפת הקורונה והסגרים הארוכים שבאו בעקבותיה, חלה עלייה במספר מקרי האלימות ונשים רבות חיות בחרדה תמידית לחייהן.
רק בערב סוכות האחרון, נרצחה רחל אייזנשטדט ז"ל, בידי בן זוגה גיא שפירא, שדיווח למשטרה על התאבדותה לפני שהודה במעשה עצמו. ולמרבה האירוניה, הוא עוד הספיק באופן ציני ואכזרי להקריא מכתב פרידה מעל גופה הנטמן באדמה.
עלינו כחברה מוטלת אחריות וחובה לפעול ולעשות כל שביכולותינו כדי להפסיק את מקרי האלימות נגד נשים וילדים/ות. עלינו לחנך את הדור הצעיר שאלימות על כל סוגיה, אין ולא תהיה לה מקום בחברה. כשנקרא בשבת את סיפור עקידת בנות לוט, נעצור, נזדעזע ונזעק את זעקתן, כי רק ביום בו סיפור עקידת בנות לוט יגע בנו וישפיע עלינו כמו סיפור עקידת יצחק, רק אז נדע שמשהו ישתנה.
