"אני לא סובלת כשאתה נוגע לי בפנים!", התפרצה מיטל בפתאומיות.
ההתפרצות תפסה את ירון ואותי לא מוכנים.
"למה את מתכוונת, מיטל?", שאלתי.
"כשנוגעים לי בפנים, זה משגע אותי. לא מבינה למה", היא הגיבה בתסכול.
"את קולטת שאני נשוי לך 17 שנה ואף פעם לא אמרת את זה?", אמר ירון בעצב.
ירון ומיטל נחשפו להיבט שכולנו חווים, אך לעיתים קרובות ממאנים לתת לו את המקום הראוי: הגוף שלנו. רובנו מניחים שהסיבה המרכזית למריבות זוגיות היא עולם הרגשות שלנו: אכזבה מבן הזוג, כעס על מעשה שעשה או עלבון ממשפט שנזרק לחלל החדר. אך האמת היא שקונפליקטים רבים מתחילים או מתעצמים בעקבות סיבה הרבה יותר פשוטה – הגוף שלנו.
לכל אחד מאתנו ישנה רגישות לחוויה פיזיולוגית מסוימת: חום, קור, עייפות, רעב, רגישות חושית, כאב, שינויים הורמונליים, צרכים מיניים או רעש. טריגרים אלה עשויים לגרום לנו אי שקט פנימי המתבטא לעיתים קרובות בעצבנות, כעס, לחץ, עצבנות או תחושת רתיעה.
כאשר מדובר בילדינו הקטנים, המוח ישר מקפיץ את הרעיון: "הוא עצבני כי הוא לא ישן טוב בלילה", אנחנו אומרים למטפלת; "הוא בוכה כי הוא רעב", נגיד לבן הזוג; "הוא חסר סבלנות כשתווית הבגד מפריעה לו", נסביר למורה. אבל כאשר מדובר בנו, רבות מאתנו לא מכירות ברגישות שלהן או לא מייחסות לה חשיבות מספקת: נעביר שעות רבות ללא אוכל, למרות שאנחנו רגישות לרעב; ננהל מריבות בשעות הקטנות של הלילה, למרות העייפות הרבה, רק כדי לא ללכת לישון במריבה; לא נקדיש דקה למקלחת בצהרי חודש אוגוסט, כי יש דברים דחופים יותר לבצע. התרגלנו להתעלם מהשיח שהגוף מנהל אתנו, לדחוק אותו הצידה ולקוות שזה יעבוד. זה לא.
פעם אחר פעם נגלה שיש מחיר זוגי ואישי לאי-ההקשבה לגוף; פעם אחר פעם נגלה שנכנסנו למעגל הקסמים הקבוע: הטריגר הפיזיולוגי מדליק בי תגובה רגשית (לחץ, כעס או חוסר סבלנות), בן הזוג מצדו, יגיב לרגש אך לא לטריגר. כלומר, כאשר אני עצבנית כתוצאה מרעב וצועקת על בעלי, הוא בדרך-כלל יגיב לכעס ולא לרעב, שאליו הוא לא מודע. כך נותר ביננו מעגל קסמים כואב, בו שנינו לא קיבלנו מענה: אני לא קיבלתי מענה לצורך הפיזי והרגשי שלי ובן-זוגי פגוע ומאוכזב גם הוא, כתוצאה מההתנהלות שלי בסיטואציה. כולם יצאו מפסידים.
בואו נפגוש את המעגל אצל מיטל וירון. למיטל הייתה רגישות למגע בפניה גם מול בן זוגה וגם מול הילדים, אך כדי לא לפגוע בהם לא אמרה דבר כאשר עשו זאת, רק גופה נרתע באופן אינסטינקטיבי. ירון חש את הרתיעה הזו ופירש אותה כדחייה ממנו, פעם אחר פעם, במשך שנים. אי-ההכרה הזוגית בטריגר של מיטל גרם לכך ששניהם הפסידו: מיטל לא חשה מחוזרת וירון חש נדחה. באופן אירוני, מיטל וירון סבלו שניהם מליטוף, שכל כוונתו היה לגרום לשניהם טוב.
אז מה עושים?
זיהוי הטריגרים הוא השלב הראשון בפתרון הבעיה. לכל אחד מאתנו יש לרוב סימנים מקדימים המבשרים לו שהטריגר צפוי להגיע בדקות הקרובות: תגובה פיזית לרעב, חולשה כתוצאה מחום, חוסר ריכוז בעקבות עייפות ועוד. הקשבה לסימנים מקדימים אלו תאפשר לנו את הצעד הבא: לקיחת אחריות.
כאשר אני מודעת לכך שאני מגיבה לטריגר פיזיולוגי זה או אחר, אני יכולה לקחת אחריות על המצב ולנהל אותו לטובתי. לדאוג לאכול, לישון, להתקלח או ללבוש בגד שנוח ונעים לי. צעד זה לא רק ישפיע ישירות על תגובותיי הרגשיות ועל המצב הזוגי שביננו, הוא גם יהיה שיעור עצום עבור ילדינו: "משהו מפריע לך? קח אחריות וטפל בו". זהו מסר עבור בת ה-8 שלי כמו גם עבורי: אלו הם חיי ואני זו שאחראית לכך שהם יהיו טובים. לא אמא שלי, לא בעלי, ולא אף דמות אחרת בחיי. אני זו שיכולה לבחור לקחת אחריות על המציאות שלי, ולא רק להגיב אליה. לנהל אותה, ולא להיות מנוהלת על-ידה. אז בואו ונזכור: הגוף שלנו מדבר, הוא מספר לנו סיפור על הצורך שלנו. בואו ניתן לו כבוד ונהיה קשובים אליו לעתים יותר קרובות.
