"אָמַר לוֹ רַבֵּנו ז"ל: הֲהִסְתַּכַּלְתָּ הַיּוֹם אֶל הַשָּׁמַיִם?
וַיֹּאמֶר לא,
קָרָא אוֹתוֹ רַבֵּנוּ זַ"ל אֶל הַחַלּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ: הַבֵּט בַּחַלּוֹן וְתֹאמַר לִי מָה אַתָּה רוֹאֶה?
וַיֹּאמֶר: אֲנִי רוֹאֶה עֲגָלוֹת וְסוּסִים וַאֲנָשִׁים רָצִים הֵנָּה וָהֵנָּה
עָנָה רַבֵּנוּ זַ"ל וְאָמַר לוֹ: אַחַר חֲמִשִּׁים שָׁנָה יִהְיֶה יָרִיד אַחֵר לְגַמְרֵי,
זֶה הַכֹּל שֶׁאַתָּה רוֹאֶה לא יִהְיֶה עוֹד, רַק סוּסִים אֲחֵרִים וַעֲגָלוֹת וּסְחוֹרוֹת וַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים, וְגַם אֲנִי לא אֶהְיֶה וְגַם אַתָּה לא תִּהְיֶה
כְּהַיּוֹם אֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתְךָ: מָה אַתָּה כָּל כָּךְ בָּהוּל וּמֻטְרָד שֶׁאֵין לְךָ אֲפִלּוּ זְמַן לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשָּׁמַיִם?"
(ספר כוכבי אור – אנשי מוהר"ן אות ה)
מרדף החיים. להספיק, לעשות, לפרנס, להתחתן, ללדת ילדים, לבנות קריירה, להצליח… לשם מה כל זה? מה תכלית הריצה?
ההזמנה של רבי נחמן מברסלב לעצור ולהביט אל השמיים אינה רק סמלית. העצירה להביט מעלה- מאפשרת לנו להניח לרגע את הצרות היומיומיות בצד ולקבל פרספקטיבה מעט שונה. לקחת נשימה בתוך המרדף ולשאול את עצמנו- מה התכלית? לשם מה אני רצה? חלק מהתשובות לשאלות אלו טמונות ברעיון השמיטה.
"כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה" (ויקרא כה'). הדבר הראשון שה' מבקש מאיתנו כשנגיע לארץ ישראל הוא לשמוט. סוף סוף יש לנו אדמה שלנו, מקום בו אנחנו יכולים לזרוע, לחרוש, לנטוע ולבנות את בית חלומותינו, וה' מצווה עלינו לשמוט את אדמתנו בשנה השביעית, שבת לה'. רגע לפני הריצה והעמל אנחנו מתבקשים לשהות עם האדמה, להיות נוכחים בה כביום השביעי בשבוע, כאילו כל מלאכתך עשויה.
כותב הרב קוק: "העולם עומד לעלות ממעל למצב עבודת האדמה, בצורתה האומללה, שתואר קללה יש בה. הזריעה וכל עמלה- הזרייה והניכוש שקודם לקצירה, כל אלה תוצאות של נפילה הן, מעקבות החטא, בזעת אפך תאכל לחם. יעלה רוח האדם למעלה, ותענה הארץ לעומתו ברכה עליונה… מעין עליה זו הוא האור המתגלה בשמיטה, בשבת הארץ, שנה של שביתה מכל עבודת הארץ…" (אורות הקודש ב', עמ' תקס'ג).
כל העמל שאנו נדרשים אליו בחיינו הוא תוצאה של חטא אדם הראשון והעונש בעקבותיו- "בזעת אפך תאכל לחם". אלמלא החטא היינו עכשיו בגן עדן ונהנים מפירות האדמה בלי להזיע עבורם. את אותו אור קדום של גן עדן ארץ ישראל מאירה בשנה השביעית לפי הרב קוק. אנו מצווים להתייחס אל האדמה כאילו כל מלאכתה עשויה ודי לנו ממה שה' מברך את האדמה. לדבריו, היכולת לשמוט ולהיות באמונה שה' ייתן ברכתו- זה מוציא אותנו מהמרדף והתחרות ומעדן את ליבנו. האור הרוחני שמאיר בשנת השמיטה מאפשר לנו לנשום את האדמה, לשחרר אותה ולהביט אל השמיים. להיזכר מה התכלית של כל עמלנו ולשם מה כל הריצה.
גם היום, כשהקיום המעשי של השמיטה רחוק מרובנו (אלו שאין להם גינה או שאינם חקלאים) עדיין ניתן להתחבר לתדר רוחני של שנת השמיטה, תדר של הרפיה, של אי התערבות וקבלת הדברים כפי שהם. תיארה זאת יפה המשוררת רבקה מרים: "אני, את כל כוח היצירה שלי קיבלתי מתוך השמיטה. דרכה למדתי להיות קשובה, פקוחה, מתוכה אני פועלת וכותבת. ספרים הרבה עשיתי, שלא כעצתו של קהלת, ואת כולם דרכה הפקתי. השמיטה היא שלימדה אותי את האחיזה. כשנשאלת השאלה- מה עניין שמיטה אצל הר סיני? אצלי הקושיה אינה קיימת. הרי רק בכוח השמיטה מתאפשרת קבלת התורה. רק בשמיטה נמצא הוויתור הפותח את הדברים עד תומם, עד תומתם, עד למקום התום והתמימות וההתגלות.
רק מתוך השמיטה מתקבלת התורה, רק מתוכה נובעים האמונה והאמנות. ולא מדובר כאן, בהכרח, על שמיטה מתמידה וגורפת, כאותה אחת שתיארתי אצל 'האנשים השומטים'. לפעמים מספיקה לכך גם שמיטונת, קצרה, זמנית, ואפילו רגעית, חולפת, המתקיימת בין 'האוחזים'. אבל רק מתוך שמיטה, גדולה או קטנה יותר, ביכולתנו להיפקח אל מה שמעבר לנו" (רבקה מרים, בין שמיטה להר סיני).
בצאתי מביתי הבוקר, התבוננתי על הגינה שבחצר ביתנו ושלא כשנים קודמות בהן אני תמיד תוהה- מה אפשר עוד לשתול, לנטוע, ולפתח? הפעם הבטתי עליה מתוך תודעה של שנת השבת. ראיתי אותה מושלמת כמו שהיא כשכל מה שנדרש ממני זה רק לתת לה להיות, מבלי להתערב. להודות לבורא עולם על הירוק הזה, כלשון הרב קוק- "ודי לאדם בברכת האדמה, ממתת ה' עליה".
