"האמנות נוצרת בתפר שבין התוהו לבין עולם התיקון". משפט זה, המשויך לאמן טוביה כ"ץ, מתאר באופן מדויק את יצירתה של האומנית הרב תחומית נדיה עדינה רוז, יצירה אשר משקפת את מסכת חייה הכוללת בתוכה נידוי, נדודים, שכול וטראומה, במקביל לתהליכים של צמיחה, יצירתיות, תיקון וחיבור.
רוז היא משוררת, מאיירת ואומנית פלסטית מוערכת המציגה בימים אלו את התערוכה "גדולות מפתח הדלת" יחד עם האומנית מיטל קובו, בגלריה אלפרד-מכון שיתופי לתרבות ולאמנות בשכונת נווה-צדק בתל אביב. במקביל לתערוכה, רוז משיקה את ספר שיריה השני- "בבטן הזאב" (הוצאת אפיק).
רוז, ילידת אוקראינה, סבלה מגמגום מגיל צעיר, אבל כשהיא עומדת על הבמה או מול התלמידות שלה – המילים זורמות בשטף. בתערוכה רוז חוקרת יחד עם קובו, את יחסיה עם השפה – זו הכתובה וזו המדוברת. העיסוק ביחס שבין המילה הכתובה לדימוי החזותי הוא למעשה הליבה של יצירתה. כמרצה בחוג לתקשורת חזותית במכללה האקדמית לאומנויות "אמונה", היא מעניקה לסטודנטיות נקודת מבט ייחודית על העולם ועל מעשה היצירה ומנחילה להן את אהבתה הגדולה לאמנות ולכתיבה.
בשנים האחרונות עולם האמנות החזותית מרחיב את שוליו וכיום אפשר ליצור כמעט בכל חומר, אפילו כאלו שנעדר מהם הממד הגשמי והמוחשי. למשל עבודות פיסול באור ומיצבי קול וסאונד. בחודשים שקדמו לפתיחת התערוכה רוז הקליטה סאונד של קולות דיבור- והללו מהווים את חומר הגלם במיצב ׳גם גם וגם׳ המוצג בחדר הפנימי שבגלריה. עם הקולות שנאספו קובו משחקת במרחב הפיזי, הארכיטקטוני, התרבותי, שבין דיבור פנימי למוזיקה מסומפלת ובין גמגום לרהיטות. הקולות, שחלקם נושאי תוכן וורבלי וחלקם מגיעים ממקורות קדומים יותר, מגיחים ממערת הפה ומהדהדים בחלל נטול החלונות והחשוך.
רוז מפסלת בחומרים רכים, ובתערוכה הזו היא עובדת עם שמיכות צמר, כרים וסדיני כותנה. כלי המיטה נושאים מטען רגשי, שכן מדובר בשמיכות ובסדינים שהוריה הביאו עמם ממוסקבה כשהמשפחה עלתה ארצה בשנת 1991. בעבודה ׳אלבום משפחתי׳ מתפרקת שמיכה פרחונית וורדרדה למעיין פיקסלים המתפוגגים לתוך קיר הגלריה. העבודה ׳איך זה שאני מסתכלת עליך מלמטה למעלה׳ היא שמיכת משבצות ירוקה וכבדה הנראית כהר-מלאך מושלג שמתוך הלוע שלו נשפך מפל של סדינים. בעבודות אחרות היא משתמשת בענפים של עצים הנעוצים בדלתות ובכריות רכות ואווריריות. הללו מסמלים את המעברים והנדודים, לצד הפוטנציאל לצמיחה ולחיים מחודשים.
קובו, אשר כתבה את הטקסט לתערוכה מסבירה שהשמיכות והכריות הרבות בעבודותיה של רוז, מהוות "חפץ מעבר" עבור האומנית והן הופכות למעין נופי ילדות. "חפץ המעבר" הוא המגשר בין שפת אם לשפה בה כותבת רוז את שיריה ובה היא מדברת ביומיום.
ספר שיריה "בבטן הזאב", נוגע במוות, שכול ואובדן, חוויות עמן מתמודדת מאז אחותה היחידה, אניה, נרצחה בפיגוע התאבדות בירושלים בשנת 2004. ילדיה של אניה, שהיו בני 15 ו־12 עברו לגור עם משפחתה של רוז והיא גידלה אותם כחלק טבעי מן המשפחה. את החלל האדיר שנוצר עם לכתה של אחותה היא מבטאת במילים כואבות וחדות כתער, אך בה בעת מעודנות, רכות ונשיות, כמו הכריות התפוחות והאווריריות המוצגות בתערוכה. 
"גדולות מפתח הדלת", גלריה אלפרד, סמטת שלוש 5, תל אביב. עד ה-13.11
