הצורך למימוש עצמי הוא נטייה מולדת אצל בני האדם שמטרתו לפתח את יכולותיהם, כישוריהם ושאיפותיהם של יחידים, על מנת שיוכלו להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמם. יש הטוענים שהצורך למימוש עצמי הינו נגזרת של התרבות ותפיסות העולם המודרני, המקדשים את החיפוש אחר משמעות והגשמה עצמית. מבט מעמיק לתוך סיפורי המקרא מגלה שהצורך במימוש עצמי אינו תופעה שמקורה בעידן המודרני אלא קיים מקדמת דנא, גם במציאות בה האפשרויות שעמדו בפני היחיד היו מוגבלות ומצומצמות.
פרשת ויצא מגוללת בפנינו סיפור על שתי אחיות: הראשונה היא לאה, האחות הגדולה בעלת העיניים הרכות. והשנייה היא רחל, האחות הקטנה, יפת התאר ויפת המראה. שתי נשים, המחפשות את יעודן ומימושן העצמי בתוך עולם פטריארכלי הרואה בהן לא יותר משכר שנועד לתגמל עבודה קשה.
דמותה של לאה מוזכרת בדרך כלל בהקשר של אהבה נכזבת. לאה אוהבת את יעקב, אך אהבתה אליו אינה נענית בעוצמה ובכנות אליהן היא משתוקקת. בשנים הראשונות לנישואיה, לאה רואה בהולדת הבנים ליעקב אמצעי שיצית וישמר את אהבתו אליה וכך היא תוכל להגשים את יעודה כרעיה אהובה. במובן זה, לאה היא דמות טרגית, המבקשת לעצמה אהבה שלעולם לא תתממש. בד בבד לאה היא גם דמות דינמית, שלאורך שנות נישואיה לומדת דבר או שניים על עצמה ועל היכולת לממש את עצמה בדרכים שונות.
בעת הולדת בנה הרביעי, מגלה לאה שהאושר יכול להיות טמון בתפקיד האימהות ואינו תלוי רק בהיותה רעיה נאהבת. תגלית זו מנכיחה לאה בשם אותו היא מעניקה לבנה, "יהודה", כאות תודה על עצם הלידה עצמה. רגש ההודיה ממשיך ללוות אותה גם בהולדת שני בניה של זלפה שפחתה, גד ואשר, וכן בהולדת בנה החמישי, יששכר.
רצונה של לאה להיות רעיה אהובה יחד עם מימוש יעודה כאם לילדים, באה לידי ביטוי בהענקת השם לבנה האחרון זבולון: "וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב (ה' נתן לי מתנה טובה) הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי (ישכין את מעונו אצלי) אִישִׁי כִּי־יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ זְבֻלוּן" (ל', כ').
רחל, שלא כאחותה הגדולה, היא דמות נאהבת שמעולם לא ביקשה להיות כזו. היא אינה מוכנה להסתפק באהבתו של יעקב אליה ולשמש בתפקיד הרעייה האהובה בלבד. רחל רואה את יעודה ואת מימושה העצמי בהולדת ילדים, דבר שעם הזמן מתגלה כקשה עד בלתי אפשרי. עקרותה לאורך השנים אינה מרפה את ידיה וכמו שרה אמנו, היא מוצאת פתרון בשפחתה בלהה, בתקווה שתוכל להיבנות ממנה. אולם, הולדת בניה של בלהה אינם מספקים את רגש המימוש העצמי שלה. ואם לא די בכך, ככל שמספר ילדיה של לאה הולך וגדל, כך גם גובר הצורך בילד משלה. כשרחל סוף סוף יולדת את יוסף, הבן המיוחל, מצפה הקורא למצוא אצלה רגש של שמחה ונחת רוח בהשגת היעד הנכסף. אך רחל אינה מספקת רגש כזה. וכשהיא מעניקה לבנה את השם יוסף " לֵאמֹר: יֹסֵף יְהוָה לִי, בֵּן אַחֵר" (ל', כד'), עולה השאלה- האם הולדת ילדים היא יעודה האמיתי של רחל או שרצון זה נבע והתעצם מהעדר יכולת להרות ואולי מתווסף לכך רגש הקנאה?
ממעט הפסוקים המספרים את סיפורן של לאה ורחל ניתן ללמוד ששתיהן עברו תהליכים של חיפוש אחר מימושן העצמי ולא וויתרו על כך, על אף המגבלות הרבות שהכתיבו את מציאות חייהן. אך בעוד שלאה מצאה את יעודה באמצע הדרך, נדמה שרחל נשארה בחיפוש תמידי אחריו.
