בקיץ 1989 הגיעה השחקנית ריטה זוהר לביקור בארץ, אחרי תקופה ארוכה בה התגוררה בארצות הברית. בנה בילה את הקיץ בקיבוץ בצפון, והיא הגיעה לבקרו. כשטיילה בתל אביב, העיר בה נהגה להופיע ולהציג בעבר, פגשה באופן מקרי ("החיים לימדו אותי שאין מקריות") את שחקן תאטרון היידיש שפיל, מיכאל גרינשטיין איתו הופיעה בעבר. בתאטרליות ובהתרגשות הוא פרש את זרועותיו ואמר "אותך אני מחפש!". זאת לאחר שלא התראו במשך עשור. הוא חיפש טלפון ציבורי והתקשר למפיק מרק רוזנבאום ובישר לו "מצאתי אותה!". ואז ביקש מזוהר להתלוות אליו למשרדו של רוזנבאום.
"הם שיתפו אותי שהם הולכים לעשות סרט על כוכבת תיאטרון יידיש, ושהם רוצים ללהק אותי לתפקיד הראשי", אומרת זוהר. כעבור תקופה קצרה הם החלו בצילומי "אהבתה האחרונה של לורה אדלר". הסרט מביא את סיפורה של לורה אדלר, שחקנית מצליחה בתיאטרון ביידיש בתל אביב. לורה מתנהגת כדיווה, ויחד עם זאת, היא נאלצת להתמודד עם שקיעתו של התיאטרון היידי וגוויעתה של השפה. הסרט עוקב אחרי חייה המקצועיים לצד סיפורי האהבה שלה.
הסרט צולם בעברית וביידיש, זכה להצלחה כבירה והשתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל ונציה. עותק משוחזר של הסרט יוקרן בשבוע הבא בפסטיבל הקולנוע היהודי בסינמטק, ירושלים.
תחיית היידיש
זוהר מתגוררת כיום בלוס אנג'לס. את השיחה הטלפונית אנחנו מקיימות בעברית "סליחה, העברית שלי היא משנות החמישים מהמעברה", היא מתנצלת ללא צורך, שכן העברית שלה רהוטה.
שמחת לשמוע שהסרט מוקרן שוב?
"כן. מאד. זו הפתעה נעימה. תמיד חשבתי שלסרט יש מקום מיוחד, לא כמו סרטים ישראלים אחרים, ואולי הגיע זמנו היום. כשהוא הוצג בפעם הראשונה השפה היידית הייתה סוג של בושה. הסבתות דיברו יידיש. היום לשפה הזאת יש יותר כבוד. אפשר אפילו לומר שהיידיש זוכה לעדנה. אז כן, זה מאד משמח אותי".
ספרי מה את זוכרת מצילומי הסרט?
"עבדנו עם צוות יוצא מן הכלל. דוד גורפינקל היה צלם לא רגיל, מוכשר מאד. הבמאי אברמל'ה (אברהם) הפנר, שאני קראתי לו רק הפנר, כי איך אפשר לקרוא לו אברהם? זה כמו שאני אקרא לפליני פדריקו… הפנר היה ילד נצחי. היה בו משהו ילדותי במובן הטוב של המילה, הוא התייחס להכל כאל משחק ילדים. מצד אחד, הוא התייחס אל התסריט כמו לתורה, עם הרבה כבוד. ומצד שני על הדף הראשון היה כתוב לו כמעין תזכורת- 'זה רק סרט'"
למה הוא התכוון?
"הפירוש שלי זה שהוא אמר לעצמו שלא צריך להתרגש, אבל הוא התרגש כל הזמן לאורך הצילומים. ההבנה שלו והאהבה האישית שלו לסרט הפכו את הצילומים למשהו מיוחד. הוא היה גם תסריטאי וסופר. פעם אמרתי לו- 'מה לך ולתאטרון היידיש? אתה כל כך ישראלי". הוא ענה שמשהו בנשמה כיוון אותו לזה. היה בו משהו מאד לירי, נוסטלגי וסנטימנטלי, וזה עשה את הסרט למה שהוא".
ואיך היה לצלם ביידיש?
"אני גדלתי על במות היידיש בארץ. זה לא היה מקצוע, פרנסה או קריירה, אלא זה ענה על החוסר של רבים מאיתנו שבאו עם משפחות קטנות לארץ. משפחות של ניצולי שואה שדיברו את השפה. פתאום בתיאטרון הפכנו להיות משפחה אחת גדולה".
ספרי לי על דמותה של לורה.
"יותר משהסרט הוא על סיפורה של האישה ושחקנית הבמה- לורה אדלר, זה באמת הסיפור על פריחתו ושקיעתו של תאטרון היידיש, שכן חשבנו באותם הימים שזה הסוף שלו. בשנות החמישים והשישים תיאטרון היידיש פרח בארץ. באו שחקנים מחו"ל, עשו כאן קריירה, ועם הזמן הוא החל לדעוך. בסרט מציעים ללורה אדלר לנסוע לחו"ל לעשות קריירה ובסוף היא מתה על הבמה כאן. זהו כמובן חלומו של כל שחקן. יש מין תקווה סמויה בסיפור הזה, שכמו בתחיית המתים- מה שנדמה שנגמר יקום לתחייה, ועובדה שבאמת בסוף כל תאטרון היידיש שפיל פרח פה".
הסרט צולם במינימום תקציב ובכל זאת זכה להצלחה. "לא רצינו שזה יגמר", אומרת זוהר בקול נרגש. "מארק המפיק היה קוסם. מכלום הוא עשה משהו. היה לו כישרון מיוחד". זוהר נסעה עם הצוות המצומצם של הסרט להקרנה חגיגית בפסטיבל ונציה. "וואוו, זו הייתה חוויה מדהימה! ישבנו שולחן ליד רוברט דה נירו. זה לא היה רע בכלל", היא נזכרת וצוחקת.
בין הצריף במעברה לבמה
היא נולדה באלטה, עיר בברית המועצות שבמלחמת העולם השנייה סופחה לרומניה. בזמן המלחמה שהתה אימה במחנה ריכוז ושם היא נולדה. "הרוסים הגיעו כשהייתי בת ארבעה חודשים. עד אז החביאו אותי. מכל המשפחה נשארנו רק סבתא אמא ואני".
בגיל ארבע זוהר כבר עלתה על במות תיאטרון ושיחקה ביידיש. בשנות החמישים עלתה לארץ עם אימה וסבתה, הן שוכנו במעברת מחנה דוד בסמוך לחיפה. לדבריה, העובדה שגדלה עם שתי נשים חזקות עיצבה את דמותה. "הבנתי שלא חייב להיות בעל, גבר או אבא כדי לעמוד על הרגליים. למדתי מאמא וסבתא שאפשר להתמודד גם לבד".
אימה גם הייתה שחקנית וזוהר הלכה בעקבותיה והתחילה את הקריירה כאמור בגיל מאוד צעיר. "כבר במעברה שיחקתי בכל התיאטראות של היידיש תפקידים של ילדים וילדות. היה לנו חצי צריף כי היינו משפחה קטנה. נוצר מצב שכל היום הייתי בתנאים של צריף, על כל המשתמע מכך, ובלילה הייתה נוסעת לתל אביב, מתאפרת ועולה על הבמה עם מלא דימון וחיים. בסוף הערב הייתי חוזרת לישון במעברה".
בגיל 17 עברה לשחק בקאמרי, כי העדיפה לשחק בעברית. ואז הוזמנה לתאטרון יידיש בניו יורק. היא למדה אצל לי סטרסברג ועם הזמן בנתה בארצות הברית את חייה ועברה להופיע באנגלית. שמונה עשרה שנים אחרי "אהבתה האחרונה של לורה אדלר" היא שיחקה את התפקיד הראשי בסרטו של חורחה גורביץ' "בדרך אל החתולים" (2011) המבוסס על רומן מאת יהושע קנז. על תפקידה בסרט זה זכתה בפרס המשחק בפסטיבל הקולנוע ירושלים (2009) והייתה מועמדת לפרס אופיר. כיום היא ממשיכה להופיע בארצות הברית ולא מתכוונת להפסיק בקרוב. "הבמה היא הבית שלי", אומרת זוהר לסיכום.
