הרגע בו יוסף חושף את זהותו בפני אחיו, הוא רגע שיא בסיפור המשפחתי, שאילו היה מתרחש בימינו, וודאי היה פותח את כל מהדורות חדשות ומנותח על ידי אינספור מומחים בפאנלים שונים. ואכן, המפגש עצמו מספק תובנות שונות לגבי טבע האדם, ביניהן גם תובנות על הצורך העמוק בקרבה, במחילה אמיתית, באמונה וביכולת להיות חלק מ…
כשיוסף אינו יכול להתאפק עוד ומתוודע בבכי לאחיו, מילותיו הראשונות הן: "אֲנִי יוֹסֵף" (מה, ג). אדם העומד בזכות עצמו, ללא שייכות לאף אחד, בודד. אך מצב זה אינו נוח ליוסף ועל כן, הוא שואל שאלה מיותרת, שאת תשובתה הוא כבר יודע מראש: " הַעוֹד אָבִי חָי?" (שם, ג). מפרשים, מבינים את המניע לשאלה זו בדרכים שונות. יש שטוענים שיוסף רצה לוודא שאביו חי, כי לא האמין לגמרי לדברי אחיו. אחרים חושבים ששאלה זו נבעה מהתרגשות שאחזה בו. ויש שרואים בשאלת יוסף כבקשת קרבה, כזאת שיוסף טרם ידע עם אחיו. לכן, הוא משתמש בכינוי השייכות "אבי", ופונה למקום הקרוב והבטוח.
תגובת האחים לדברי יוסף אינה מאחרת לבוא: "וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (שם, ב). האחים נבהלים מעצם הרעיון שיוסף, אחיהם האובד, עומד לפניהם. הם מחפשים במילים שלו קרבה, אך במקום זאת שומעים את הריחוק הרגשי בו הוא נמצא ועומדים מולו המומים ואובדי עצות. יוסף, שרואה את תגובת אחיו ורוצה להרגיע אותם, מבקש מהם להתקרב אליו פיזית תוך שהוא מציג את עצמו בשנית: "וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם" (שם, ד). הפעם, בנוסף לישותו הנפרדת, הוא מדגיש את היותו חלק מאחיו. אך למרות רצונו להיות חלק הוא אינו מסוגל להפסיק בנקודה זו וממשיך לדבר על זיכרון המכירה, שהפך כנראה גם להיות חלק בלתי נפרד מזהותו: "אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה" (שם, ד). לשמע דברי יוסף, האחים נמצאים במערבולת רגשית. הם אינם יודעים כיצד לגשת אליו ומה עתידה להיות תגובתו. מאחר, שמחד הוא מבקש קרבה ומאידך, הוא מטיל אשמה. בנקודה זו, מחליט יוסף לעשות צעד משמעותי שעתיד לשנות את היחסים בינו ובין אחיו. בהדרגתיות, הוא מנקה את אחיו מכל אחריות ואשמה למעשיהם בעבר. תחילה, הוא עוד מכיר בחטא המכירה, אך נותן לו צידוק אלוהי: "וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (שם, ה). בנוסף, על מנת לחזק את דבריו, ולשכנע את אחיו, ממשיך יוסף ומסביר מדוע אלוהים שלח אותו למצרים: "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה". רק כשהוא בעצמו לגמרי משוכנע ומאמין ש"מאת אלוקים הייתה זאת", הוא יכול להסיר מאחיו את האחריות ולומר: "לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים" (שם, ח)
גישתו של יוסף אינה מעוותת את ההיסטוריה. אין בדבריו התכחשות לעובדה שאחיו הם שביצעו בפועל את מכירתו. אך יש בהם צידוק אמוני לביצוע המכירה המאפשר לאחים להסתכל על מעשיהם כאמצעי להגשמת תכנית גדולה ומורכבת יותר, תכנית אלוקית. הסתכלות זו, מבהירה לאחים שליבו של יוסף נקי ושלם. אין בו טינה והוא נכון לקבל אותם בזרועות פתוחות ולהיות חלק מהם. באמונה, טמון כוח רב להתמודד עם קשיים ומשברים. היא מאפשרת מחילה וקרבה ומלמדת אותנו שכולנו חלקים קטנים המרכיבים את התמונה גדולה.
