בתרבויות רבות מוענק מקום של כבוד לזכר הראשון שנולד במשפחה וניתנות לו זכויות יתר, על פני אחיו ואחיותיו שנולדו אחריו. בעבר, תופעת העדפת הבן הבכור הייתה כל כך רווחת, שבלטינית ייחדו לה מילה ספציפית: "פרימוגנטורה". הבכור קיבל זכויות רבות בעיקר בכל הקשור לענייני ירושה וכאשר אב המשפחה נפטר, ירש בנו הבכור את מרבית רכושו וגם את מקומו כראש המשפחה.
ביהדות ניתן מעמד מיוחד לבן הבכור, כפי שניתן ללמוד מסיפור קין והבל: "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע ה', אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ." (ד,ד), עובר לרצונו של הקב"ה להקדיש את הבכורות: "כִּי לִי, כָּל בְּכוֹר – בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל-בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה: לִי יִהְיוּ, אֲנִי ה'" (במדבר, ג, י"ג) וכלה בדיני ירושה: "כִּי אֶת-הַבְּכֹר בֶּן-הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר, לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם, בְּכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא, לוֹ: כִּי-הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ, לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה" (דברים, כ"א, י"ז)
מדוע דווקא לבנים הבכורים מוענקות זכויות מיוחדות? התשובות לכך הן רבות ומגוונות. יש שיטענו שלבכורים מגיעות זכויות מסוימות כפיצוי על "נזקים" שונים הנגרמים להם בשל היותם ילדים ראשונים להורים בלתי מנוסים. בעוד שאחרים, שוללים טענה זו ומבקשים לחלק את מלוא הזכויות באופן שווה בין כל הילדים.
כידוע, זכויות היתר ומעמדם המועדף של הבכורים לא התקבלו תמיד בעין יפה, בעיקר בקרב אחי הבכורים. דוגמה מצוינת לכך נלמדת מסיפור יעקב אבינו ואופן התייחסותו לנושא הבכורה.
במהלך כל חייו קרא יעקב תיגר על המעמד הניתן לבכור המשפחה ובדרכים שונות יצר מציאות חדשה. בצעירותו, מיאן יעקב להשלים עם מעמדו כבן השני ובדרך יצירתית, קנה את הבכורה מעשיו אחיו בתמורה לנזיד עדשים (כ"ה, כ"ט-ל"ד). יעקב לא הסתפק רק בקניית הבכורה, אלא ביקש גם את הברכות הנלוות אליה וכדי לקבלן, הרחיק לכת ובתחבולות השיגן מאביו (כ"ז, כ"ג-כ"ט). מאמציו של יעקב לערער על מוסד הבכורה נשאו פרי כשלבסוף יצחק אביו בירך אותו בברכות הבכור, שמלכתחילה היו מיועדות לעשיו אחיו.
בערוב ימיו, המשיך יעקב בדרכו ולא נכנע לתכתיבים ולמוסכמות חברתיות. בשעה שיוסף הביא לפניו את שני בניו, מנשה ואפרים, על מנת לקבל ברכה, הצליב יעקב את ידיו והניח את ימינו על ראש הבן הצעיר אפרים ואת שמאלו על ראש הבכור מנשה. יוסף, שרצה לתקן את מה שנתפס בעיניו כטעות, ניסה להעביר את ידו הימינית של אביו מראשו של אפרים אל ראשו של מנשה הבכור. אך יעקב, מיאן לקבל את התיקון ואמר: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי–גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם" (מ"ח, י"ט) יעקב, אף הגדיל לעשות ובברכתו לנכדיו, הקדים את אפרים למנשה: "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (שם, כ).
גם בשעת פרידתו מבניו, יעקב שם דגש על אופן התנהגותם של הבנים ולא על מיקומם בסדר המשפחתי. בפנותו אל ראובן בכורו, מכיר יעקב בעובדה שהבכורה הייתה אמורה לכאורה להספיק כדי שיקבל את הזכויות המגיעות לו כבכור: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי–יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז" (מ"ט, ג). אולם, לנוכח התנהגותו הפזיזה והבלתי עקבית של ראובן, שולל ממנו יעקב את זכותו הטבעית. יתרה מזו, יעקב רואה בשני בניו, יהודה ויוסף, את ממשיכי דרכו למרות שהם אינם בניו הבכורים. יהודה: "אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ… יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ" (שם, ח), יוסף: "בִּרְכֹת אָבִיךָ, גָּבְרוּ עַל-בִּרְכֹת הוֹרַי…לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו." (שם, כ"ו)
בכל מהלך חייו ועד לפרידתו מהעולם, מבקש יעקב להעביר מסר חשוב לדורות הבאים. לבכורה קיימת חשיבות, אך היא אינה בעלת ערך מוחלט. על ההורים להסתכל מעבר למיקומו של הילד בסדר ההולדה המשפחתי, להביט אל פנימיותו ומעלותיו ובהתאם לכך להעניק לו תפקידים המתאימים לאישיותו וכך להעצימו.
