כל חודשי החורף מזמינים אותנו לאט-לאט להתכנס פנימה, לחזק את המבנה הפנימי, לעשות סדר, להכיר חלקים מוסתרים בנו, לגלות רצונות חבויים. המהלכים הללו דורשים שקט, מוגנות, סבלנות וקצת האפלה. זאת לא תנועה קלה, לפעמים גם לא נעימה, לרוב אף נתנגד אליה. אך זאת תנועה שממש מומלץ לעשות. למה? כי כשתופסים את הגל הזה – של ההתכנסות ותשומת הלב לחיזוק הפנימי, מה שיקרה אחרי החורף בחודשי האביב והקיץ זו פריצה ממקום אחר.
התנועה הזאת פנימה ואז החוצה מאפשרת שינוי, התפתחות, והתחזקות.
חודש טבת הוא החודש האחרון של ההתכנסות הזו. בזמן הזה ההתכנסות כבר הופכת כמעט לטבע שני, המערכת מתמסרת אליה ולכן זה זמן טוב לחזק משהו אחד אחרון בפנימיות לפני הפריצה – חיזוק שיווי המשקל. שיווי המשקל הוא המקום הזה בפנים שאפשר תמיד לחזור אליו. הוא האיכות שבזכותה גם אם טיפה מעדנו אנחנו יודעות להתיישר. שיווי משקל זה מקום טוב באמצע.
האם אמצע זה מקום טוב? לרוב "אמצע" נתפס כבינוניות, כמשהו פרווה, לא הנה לא הנה. אפור. ויש גם "אמצע" שמקורו הימנעות מלנקוט עמדה כלשהי, אך זה לא ה"אמצע" של שיווי המשקל.
שיווי משקל דווקא נובע מהמתח בין הקצוות. כשמתרגלים את זה בגוף זה מורגש היטב. דוגמה טובה לכך ניתן למצוא בשרירי הליבה שלנו. הם נאספים באופן טבעי כשאנחנו מותחים ו"משתרשים" עם הרגליים אל תוך האדמה ובו זמנית עם קודקוד הראש אל עבר השמיים. המתח הזה מייצר "הופ" פנימי שאוסף את שרירי הליבה ורצפת האגן והנה אנחנו נתמכות. מהמקום הזה נוכל גם להרים רגל אחת ויד שניה ולהישאר בשיווי משקל ביתר קלות. זו ממש הסיבה שעמידת המוצא באומנויות לחימה שונות נראית בדיוק כך; גב זקוף, קודקוד נמשך למעלה אל השמיים, רגליים בפיסוק קל נמתחות ומשתרשות אל תוך האדמה.
כמו בגוף, כך בנפש ובתודעה.
המקום של האמצע, של התמיכה, של שיווי המשקל מגיע באופן טבעי עם ההכרה בקצוות, עם הנכונות לתת להן להתקיים בו זמנית.
לדוגמה, קצה אחד יכול להיות תחושת אחריות חזקה. והקצה השני צורך עז בחופש, (מצב רווח שאני פוגשת אצל הרבה נשים). באופן אוטומטי מי שחיה עם שני קצוות אלה מוצאת עצמה 'מיטלטלת' ביניהם, פעם פה ופעם פה. אף פעם לא במנוחה או שביעות רצון. ובטח שלא בשיווי משקל.
אם תנסו לרגע להסכים באופן מודע לתת לשתי האיכויות האלה מקום שווה. בלי 'לפתור' את המשוואה – "אז מה אני אחראית או חופשייה?", אלא לומר "אני גם מאד אחראית וגם זקוקה לחופש מלא", ובאותו הרגע יוכל להיווצר שיווי משקל. האני האישי יתחזק. (כן, המיינד עשוי להשתגע קצת ברגע האמירה הזו, אבל זה בגלל שהוא פחות מתורגל בתפיסה מורכבת. זה בסדר – לאט-לאט הוא יתרגל). חשוב שנזכור שהאמירה הזו אפשרית ומותרת כאמירה עקרונית. כמקום. כעמידת מוצא.
עמידת מוצא – כלומר ממנה נצא לפעולות שונות. במקרה של הדוגמה הזו, פעם יהיו אלו פעולות המבטאות אחריות ופעם יהיו אלה פעולות המבטאות חופש. אך כל הפעולות יצאו ממקום אחד. אני. שבו יש משקל שווה (שיווי משקל) לאיכויות הסותרות ולקצוות שמרכיבים אותי.
המקום הזה הוא לא האמצע הבינוני שהוא כביכול נקודה על הציר בין קצה לקצה (שהיא אף פעם לא זה ולא זה). אלא אמצע שהוא גבוה ועוצמתי, אמצע שמכיל בתוכו את שני הקצוות וכל הרצף שביניהם. כמו הקודקוד של משולש שווה שוקיים. שהבסיס של המשולש הוא הציר בעל שני הקצוות. כך שיוצא שהקודקוד מכיל תחתיו בבסיסו את שני הקצוות. ומשולש שכזה הרי הוא צורה יציבה מאד.
אז לכבוד כמעט סוף ההתכנסות החורפית – הנה הזמנה לתרגל שיווי משקל. להסכים לפגוש ולמפות את הקצוות שמרכיבים אותך ("אני… או אני…"). ולתת להם הכרה ומקום באותה הנשימה ("אני גם… ואני גם…"). לקום בבוקר ולהשתרש עם הרגלייים אל האדמה ובו זמנית לשלוח את קודקוד הראש אל השמיים. לחזק את עמידת המוצא שלך, גם בתודעה וגם בגוף.
