"כולנו יצירי כפיו של בורא עולם. ברגע שאתה מזלזל באדם מסוים אתה מזלזל במי שברא אותו", הכוריאוגרפית והיוצרת דגה פדר

"הילדה שעלתה מאתיופיה בגפה הפכה לכוריאוגרפית ורקדנית מחול פורצת דרך"- כך נימקו חברי הוועדה את בחירתם בדגה פדר לאחת מחמשת זוכי פרס העלייה והקליטה לשנת 2021 על "תרומה יוצאת דופן לחברה ולמדינה". דגה פדר, נולדה ב-1978 בכפר ווגלו שליד גונדר, ולמרות שעלתה ארצה כשהייתה צעירה מאוד, תמונת נוף ילדותה עדיין חקוקה בזיכרונה: "החיים באתיופיה היו פשוטים ומקסימים. בכפר שלנו כולם היו יהודים וכולם היו מחוברים מאוד לטבע", היא נזכרת. "מגיל שש הייתי רועת צאן ומאוד אהבתי את זה". למרות החיים הפשוטים והטובים, החלום של פדר כמו של יתר היהודים באתיופיה, היה להגיע לג'רוסלם, לירושלים. "גדלנו על התורה. כולם היו דתיים ומילדות הכינו אותנו לרגע העלייה לישראל. אני עליתי במבצע משה, לבד בלי המשפחה. הייתי רק בת שמונה".

איך ילדה בת שמונה עולה לבד? לא פחדת?

"באותה תקופה אסור היה לעזוב את אתיופיה. כדי שהשלטונות לא ישימו לב ההורים שלי חילקו אותנו לכמה קבוצות. היינו עשרה ילדים במשפחה. היום אנחנו תשעה. אני יצאתי לדרך לג'רוסלם עם האחים שלי. יחד איתנו צעדה אישה מבוגרת שהייתה קרובת משפחה רחוקה. בשלב מסוים, האחים שלי נעצרו על ידי האתיופים ונאסרו. אותי האישה המבוגרת החביאה, וכך ניצלתי. בשלב מסוים הגענו לסודן, למחנה בעיר הבירה ח'רטום, שם המתנו יחד עם עוד יהודים לעלייה ארצה. באחד הלילות, אחרי מספר חודשים בח'רטום, העלו אותנו למטוס. שאלת אם פחדתי? בשבילי רגע העלייה למטוס היה פחד אימים. בפעם הראשונה ראיתי מטוס ועוד בלילה. זה היה ממש מצמרר".

כשהגיעה לישראל, בתחילה גרה בבאר שבע ומשם עברה לצפת. "גדלתי בפנימיות עד שסבא וסבתא שלי עלו ארצה. בהמשך גם הורים שלי עלו ושנתיים אחר כך גם אחים שלי".

איך דמיינת את הארץ לפני שבאת?

"באתיופיה חשבנו שכל היהודים כהים. חשבנו גם שבארץ ישראל כולם אוהבים אחד את השני והיינו בטוחים שכולם פה דתיים. היינו ממש מופתעים כשראינו יהודים נוסעים בשבת. אצלנו באתיופיה לא הייתה חילוניות. כולם היו דתיים שומרי שבת. השבת הייתה אחד הדברים החשובים ביותר בחיי היהודים באתיופיה". פדר, שנשואה ואם לילדה בת 14, מספרת שגם כיום היא ממשיכה לשמור על המסורת ומרגישה חיבור עמוק לשורשיה. ביתה בטבעון שומר שבת והמטבח כשר. "זה בדם אצלנו", היא אומרת.

"מי שמתנשא על האחר, יש לו חוסר"

פדר לא למדה מחול בדרך מסודרת ולא חלמה מילדות להיות רקדנית מקצועית, אבל בכל הזדמנות שהייתה לה היא רקדה, גם באירועים משפחתיים וגם בין קוצים ואבנים כשיצאה לרעות את הצאן בילדותה. "לא רקדתי מתוך מודעות לזה שרוצה להיות רקדנית אלא פשוט כי אהבתי מוזיקה ולהניע את הגוף".

עם עולם המחול הממוסד נפגשה לראשונה כשהייתה סטודנטית לחינוך ואמנות באוניברסיטת חיפה, אז הזמינה אותה רות אשל לאודישן ללהקת הסטודנטים "אסקסטה". היא התחילה בתור מתופפת ורקדה בלהקה שבע שנים. מ-2005 רקדה ויצרה לסירוגין בלהקת המחול "ביתא" עד שב-2014 הועברו אליה מושכות הניהול האמנותי והכללי. בחלק מיצירותיה היא מתכתבת עם נושאים שמוכרים לה מקרוב כמו גזענות ודעות קדומות. "אני חוקרת יחסים בינאישיים, תחושת עליונות של אדם אחד על אדם אחר. ברור לי שמי שמתנשא על האחר יש לו חוסר כלשהו שהוא צריך למלא. כולנו בני אדם הרי, אז מאיפה נובע הצורך להבדיל אותנו זה מזו? בגלל הצבע? מופע הריקוד שלי שואף לגעת בכולם, בלי שום קשר לרקע, למגזר או לצבע העור".

שתי יצירות שלה ושל להקת המחול "ביתא" יעלו בשבוע הבא במסגרת פסטיבל הולגאב ליצירה אתיופית-ישראלית (מטעם בית הקונפדרציה) בירושלים- "Repeat & Rewind"  וגם יצירת סולו "משכמה ומעלה" המבוצעת על ידה. "זה פסטיבל מאד משמעותי  שמביא לקדמת הבמה את האמנות האתיופית ואת האומנים האתיופים. זה פסטיבל גדול ומאוד מושקע. כל הכבוד לאפי בניה, המנהל האמנותי של הפסטיבל ששם השנה דגש מיוחד על נשים אתיופיות פורצות דרך".

פרט למחול פדר גם כותבת מוזיקה, שרה, מציירת ומציגה עבודות בתערוכות שונות. "אני מגדירה את עצמי אמנית רב תחומית. כל אחד מקבל את המתנות שלו, ואז או שהוא נותן להם להתגלות ולצאת החוצה או שהן הופכות לפצע שמתהלכים איתו. אני תמיד הולכת עם המתנות שקיבלתי והרצונות שלי".

 הפער בין החלום למציאות

בשנת 2011 פדר הוזמנה להופיע בתיאטרון הלאומי באדיס-אבבה. זה היה המופע הראשון שלה בארץ מולדתה, והיא לקחה יחד איתה את ביתה ואת בעלה. "ביצענו יצירה על האותיות האמהריות, אנשים התלהבו. רוב הצופים בהופעה לא היו יהודים. היה ממש נעים לגלות שהאתיופים ממש אוהבים את ישראל ומעריצים את הישראלים".

ביקרת גם בכפר בו נולדת ?

"כן, הופתעתי לראות שהכפר לא השתנה. אמנם לא היו שם יהודים, אבל הבתים היו אותם בתי בוץ וקש שזכרתי מילדותי. השדות היו אותם שדות ירוקים ויפים. ואז, היה 'טוויסט' בעלילה – טיילנו בכפר ופתאום שמעתי מוסיקה, הפניתי מבט וראיתי אדם עם מכשיר פלאפון שמתוכו בקעו צלילים.  מסתבר שהמערב הגיע עד לשם דרך הפלאפון".

הביקור באתיופיה כאדם בוגר החזיר אותה גם לימים הקשים של הפרידה מהמשפחה והמסע הארוך אל הארץ. "המסע מאתיופיה לישראל היה מאד מפרך. הלכנו ימים ולילות בלי אוכל ובלי שתיה. הכול כדי להגשים את החלום ולהגיע למקום שתמיד חלמתי עליו"

וכשסוף סוף הגעת- מה הרגשת?

"אכזבה גדולה. פתאום נתנו לנו להרגיש שאנחנו לא שייכים. נתקלנו בהמון גזענות".

את השתתפת במחאת יוצאי אתיופיה לפני מספר שנים?

"כן, בוודאי. ראיתי בזה חשיבות רבה. המטרה בהפגנות האלה הייתה ליצור שינוי במעמד של הקהילה האתיופית בישראל. כל כך הרבה שנים אנחנו בארץ, תורמים למדינה בתחומים רבים ולמרות זאת חלק מהאזרחים בישראל, בפירוש לא כולם, אבל חלק גדול, עדיין לא מקבלים אותנו. כולנו יצירי כפיו של בורא עולם. ברגע שאתה מזלזל באדם מסוים אתה מזלזל במי שברא אותו.  אני אישית נתתי לתחושות האלה המון ביטוי ביצירות האמנות שלי והיום אני מרגישה הרבה יותר בטוחה בעצמי ובזהות שלי. אני מקבלת את עצמי", היא אומרת בקול רך ומפויס. "מדהים שאנחנו עם ישראל עם אחד, כל כך מגוון וכל כך צבעוני. זה בעצם הכוח שלנו. אנחנו באים מכל כך הרבה תרבויות ססגוניות- אשכנזים, ספרדים ,אתיופים, תימנים, מרוקאים, חילוניים ודתיים… יחד אנחנו יוצרים בריאה יפהפייה וצבעונית".

המארג הצבעוני הזה בא לידי ביטוי גם ביצירותיה: "כל היצירות שלי צבעוניות מאוד וזה כולל גם את הריקודים, גם את המוסיקה ובעיקר הציורים שלי שיש בהם המון צבע". ביתה בקריית טבעון שוקק אף הוא צבע וחיים: על הקירות והדלתות בבית ואפילו על המכונית שלה- מופיעים ציורים פרי ידיה. האמנות שלה, בדומה לחייה, היא שילוב בין המחול והיצירה האתיופית המסורתית לבין אמנות ומחול עכשוויים. "אני מושפעת מאד מהרקמות האתיופיות, מהסלים הקלועים בצבעים עליזים ומהבדים הצבעוניים".

נבראנו שווים

לפני שנה, בעיצומה של מגפת הקורונה, פדר יצאה יחד עם ביתה ובעלה לטיול משפחתי בארצות הברית, במהלכו ביצעו במקומות שונים את היצירה "ג'אלו" כשפדר רקדה, בעלה, הסוציולוג ד"ר טל פדר, ליווה אותה בקונטרה בס ובתם בת ה-14 תופפה בתופים. "בעלי עסק שם בעיקר במחקר סוציולוגי אבל גילינו שבאמצעות ריקוד אפשר לעשות הסברה מעולה. במקום דרך הפה מדברים דרך הגוף".

על יצירות האמנות שלה, זכתה פדר לאורך השנים בפרסים רבים. "כל הפרסים נותנים גושפנקה למה שאני עושה, זה הדלק שמעורר את העשייה שלי", היא מסבירה. המופעים שלה מסתובבים ברחבי העולם ("חוץ מאוסטרליה, הייתי והופעתי בכל היבשות. הנסיעות תמיד מרגשות אבל בעיקר המפגשים עם הקהילות היהודיות").

את מגדירה את עצמך כיום 'אתיופית-ישראלית' או 'ישראלית-אתיופית'?

"אני בת אדם.  אני לא מסתכלת על צבע העור של בן אדם וגם לא על רמת הדתיות שלו. אני מסתכלת רק על האנושיות שלו. כשאלוהים ברא אותנו בשר ודם, הוא ברא אותנו שווים"

האם זה המסר שאת מנסה להעביר ביצירות שלך?

"לכל יצירה יש מסר אחר, אבל בגדול המטרה שלי באמנות היא פחות העברת מסר ויותר לספר את הסיפור של הקהילה שלנו, כולל גם הסיפור של מאבק הנשים מול החברה הגברית. חשוב לי לבטא את עצמי, לספר סיפור ובאמצעותו אולי ליצור אהבה ופיוס בין בני אדם. אני יודעת שזה נשמע קלישאתי, אבל זאת האמת שלי. אמנות היא דרך לבטא דברים עמוקים".

איך אנשים מגיבים לאמנות שלך?

"זה אחד הדברים המרגשים ביותר. לפעמים אנשים צופים בהופעה שלי וממש מזילים דמעות. במחול אתה מנוכר מהקהל, זה לא וורבלי, אבל מסתבר שהמופע שלי משפיע גם על השכל, גם על הגוף וגם על הנפש".

איך ההורים שלך הגיבו להופעות שלך?

"אבא שלי נפטר לצערי בגיל צעיר. אימא  הגיעה למעט מאוד הופעות, אבל יצאה מחויכת מאוד, ואמרה לי- 'תמשיכי להופיע, תמשיכי לשמח אנשים'".