כשמשה רבנו נשלח על ידי הקב"ה לחזור למצרים, הוא מצווה עליו למלא שתי שליחויות. האחת, לרתום אליו את בני ישראל לרעיון הגאולה, מתוך אמונה שהמילים שיאמר הינם דברי אלוקים חיים, והשנייה, להצליח לשכנע את פרעה לשחרר את בני ישראל מעול השעבוד ולשלחם מארצו.
משה חושש מאוד מפני השליחויות המוטלות עליו, הן במישור האישי: "מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם" (ג', יא), והן בתוצאות השליחות מול בני ישראל: "וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי" ( ד', א').
כדי להרגיע את חששותיו, נותן הקב"ה בידי משה אותות ומוסיף סיוע בדמות אחיו הגדול אהרון: "וְדִבֶּר-הוּא לְךָ, אֶל-הָעָם; וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים" (שם, טז).
ואכן, כשמשה ואהרון עומדים לפני זקני העם ואהרון מדבר את דבר ה', בוחר העם להאמין לו: "וַיַּאֲמֵן, הָעָם" (שם, לא). אך אמונתם זו אינה מספיקה, וכשפרעה מחליט להכביד עליהם את העבודה, בני ישראל אינם מסוגלים לשמוע את דברי ה': "מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." (ו', ט').
על פי המקרא, הקב"ה פונה שוב אל משה ומבקש ממנו לגשת אל פרעה וליישם את השליחות מולו. אך משה, שעדיין חש בטעם הכישלון שנחל בשליחותו מול בני ישראל, אינו ממהר אל פרעה אלא פונה אל הקב"ה ואומר:
"הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם (שם, יב).
תגובת משה מעלה שתי קושיות. הראשונה נוגעת להשוואה הנעשית בין בני ישראל לבין פרעה. הרי כתוב במפורש שבני ישראל האמינו לדברי משה אך לא שמעו לדבריו מקוצר רוח ועבודה קשה. אז מדוע בוחר משה להקביל בין סירובם של בני ישראל לסירובו העתידי של פרעה? בנסוף, הקושיה השנייה מבקשת להבין מדוע מזכיר משה שהוא ערל שפתיים? הרי ידוע שאהרון היה לו לפה ושימש כדובר בפני פרעה ובני ישראל.
מפרשים שניסו ליישב את הקושיה הראשונה ראו בדברי משה טענה לוגית פשוטה: אם בני ישראל, שלהם בישר בשורות טובות לא שמעו בקולו, איך ישמע אותו פרעה, שאליו הוא בא בדרישות ותביעות? למרות ההגיון שבפירוש זה, אין הוא מתיישב עם הסייפא של הפסוק: "ואני ערל שפתיים". טענה המובאת על ידי משה כדי להסביר את סירובם של בני ישראל ואת סירובו העתידי של פרעה להקשיב לדבריו.
כדי לנסות ולענות על הקושיות המוזכרות לעיל, יש צורך ללמוד על דמותו של משה והקשיים עימם הוא התמודד. בהיותו תינוק, נלקח משה ממשפחתו הביולוגית כדי לגדול כנסיך בסביבה עויינת ומנוכרת לעמו ותרבותו. גם בחייו הבוגרים נאלץ להתנתק ולברוח מביתו וארצו ובמשך שנים לחיות כאדם זר בסביבה שאינה טבעית לו. ואם לא די בכך, משה חי עם מגבלה פיזית שהקשתה עליו לתקשר עם סביבתו. לכן, כשהוא חוזר למצרים, תחשותו היא תחושת אדם הנע בעולם ללא שורשים שיחברו אותו אל קרקע יציבה. זהותו אינה ברורה לו והוא אינו מרגיש ראוי או בעל יכולת לעמוד במשימות ההנהגה שהקב"ה מטיל עליו.
בתחושה כזו, נוח לו לתלות את האשמה בנכותו הפיזית ולא להתחייחס לסיבה האוביקטיבית שבשלה בני ישראל אינם מקשיבים לו. מבחינתו, כשלונו הוא כרוניקה ידועה מראש ולכן אין טעם להתעכב על הפרטים הקטנים.
במציאות כזאת, אנו הקוראים מבינים מדוע בוחר המקרא לקטוע את הדו-שיח בין הקב"ה למשה ולתת סקירה על שושלת משפחתו. המקרא רוצה להזכיר למשה מאין בא, מהו מקור כוחו, על מנת שיוכל להתחבר לשורשיו ולמלא את שליחותו כשאהרון אחיו לצידו. לא מתוך פחד אלא מתוך עוצמה.
משה עתיד להפוך למנהיג ראוי וגדול המהווה השראה למנהיגים אחרים, אך כל זה יכול להתרחש לאחר תהליך ארוך בו הוא יהיה שלם עם זהותו ופגמיו ויאפשר לאחיו אהרון לסייע לו בקשייו.
