את פרשת בא, הפותחת במילים: " וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו…" (י',א') אי אפשר שלא לקרוא בלב כבד. המוות בעקבות מכת בכורות, מעיב על השמחה הגדולה שביציאת בני ישראל ממצרים ומעורר תהיות לגבי מהו המסר העיקרי הנלמד מסיפור הגאולה.
לאחר ארבע מאות ושלושים שנה שבמהלכן עבדו בני ישראל בפרך, מתרצה פרעה מלך מצרים ומסכים לשלח את בני ישראל לחופשי. הסכמה זו של פרעה באה לאחר מכות קשות שהביא הקב"ה על העם המצרי, מכות שגבו מהם מחירים פיזיים, נפשיים וכלכליים ובנוסף וגרוע מכל, אובדן של חיי אדם. הסיפור המקראי לא מספר מה היה חלקו של העם המצרי בסבלם של בני ישראל. ידוע שהעם המצרי שמע לקולו של פרעה והעביד את בני ישראל בעבודה קשה, אך הדבר אינו מעיד על מערכות יחסים שהיו בין בני ישראל למצרים, על יחסי השכנות, קשרי החברות או רגעי חסד קטנים שכנראה התקיימו בין יחידים משני העמים. אין גם כלל אזכור לקשר המתבקש בין אנשים החיים בשכנות זה לצד זה, למעט פסוקים בודדים המופיעים לפני המכה העשירית ולאחריה.
הפסוק הראשון המזכיר קשר כלשהו בין בני ישראל למצרים מופיע בציווי של הקב"ה את משה: "וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ, וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ, כְּלֵי-כֶסֶף, וּכְלֵי זָהָב" (יא, ב-ג). לכאורה, מהמילים "רעהו" ו"רעותה" ניתן ללמוד שהיו קיימים יחסי חברות בין יחידים. אך כשבני ישראל מיישמים בפועל את הציווי, נאמר: "וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּשְׁאֲלוּ, מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת" (יב, לה). המילה "ממצרים" מבטאת נתק וריחוק שיכולים לתאר מציאות תמידית או לחילופין, לבטא תחושה רגעית אותה חשו בני ישראל בזמן שמילאו את ציווי ה'. מכל מקום, במקרא אין תיאור מדויק של היחסים בין העמים למעט לפני יציאת בני ישראל ממצרים: " וַיהוָה נָתַן אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרַיִם…" (שם,לו).
העדרו של קשר בין אישי יכול והשפיע על רמת האמפתיה שחשו בני ישראל כלפי העם המצרי לאורך עשרת המכות. אך לא היה בו די בכדי לאפשר אטימות לב והתעלמות מהצעקות שנשמעו היטב בכל רחבי הארץ בעת המכה העשירית: "…וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה, בְּמִצְרָיִם: כִּי-אֵין בַּיִת, אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת" (י"ב, ל').
על פי הכתוב בפרשה, הסיבה לסבל שעברו המצרים נובעת מהצורך לצרוב בזיכרון האישי והלאומי את התודעה ש"ה' הוא האלוקים". כבר בתחילת הפרשה אומר ה' למשה: " כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם. וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה" (י, א-ב).
באותה נקודת זמן בני ישראל מאמינים בקב"ה, אך הם אינם יודעים אותו, את כוחו וגדולתו. הם משועבדים לעם המצרי לא רק בגופם אלא גם בתודעתם. היציאה מהשעבוד התודעתי, מתרחשת לאורך עשרת המכות, בהן בני ישראל רואים במו עיניהם את הסבל שהקב"ה מעביר את העם המצרי, ומגלים שכוחו של העם המצרי מתגמד אל מול כוחו של ה'. הסבל של העם המצרי אינו מטרה אלא אמצעי לשחרר את בני ישראל משעבודם התודעתי ולהכיר בה'.
ידיעת ה', אינה מסתיימת רק בדור השעבוד, אלא תקפה גם לדורות הבאים. לכן, בהמשך הפרשה, כאשר בני ישראל מצווים על חג הפסח, קרבן הפסח, הקדשת כל בכור פטר רחם ועוד- הם גם מצווים על מצוות: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר…כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ יְהוָה מִמִּצְרָיִם. (י"ג, ח-ט). הציווי לספר את נס יציאת מצרים אינו נובע משמחה לאיד על סבלם וכאבם של המצרים, אלא כדי להבהיר ולחדד את כוחו של ה' בתודעת עם ישראל. ועל כן, פרשת בא, יותר משהיא פרשת הגאולה היא פרשת צריבת הזיכרון את תודעת ה' לדורות.
