לאחר עשרת המכות יצאו בני ישראל ממצרים, פנו לכיוון דרום-מזרח, אל עבר ים סוף וחנו על פי החרות. הם עוד לא הספיקו להתמקם וכבר התחילה הדרמה האמיתית. פרעה, שהתחרט על ששלח את בני ישראל, החליט לקחת את חייליו ולרדוף אחריהם כדי להשיבם חזרה לארצו. כשהשיגם ולא הותיר להם דרך מילוט, הורה ה' למשה להטות את מטהו על הים, כדי שיבקע לשניים. בני ישראל עברו בבטחה ביבשה בתוך הים ואילו המצרים, שנכנסו בעקבותיהם מצאו בו את מותם.
אין ספק שקריעת ים סוף הייתה מפגן כוח אדיר של הקב"ה שיועד להרשים את העם המצרי, העמים שמסביב, ובעיקר, יועד להראות לבני ישראל העתידים להפוך לעם ה' ולקבל את עול מצוותיו, את כוחו וגבורתו. בני ישראל צפו ביכולותיו העל טבעיים של ה' וחוו על בשרם את הניסים הגלויים – השינוי בזרימת המים, מות המצרים והישועה הגדולה. אולם למרות השמחה הגדולה שחשו, הם היו במצב של חוסר יציבות. הכול קרה להם מהר מדי, הוגש להם במנות גדולות מדי, וזאת בשעה שעדיין לא עיכלו את העזיבה הפתאומית מארץ מצרים ששימשה להם מאות בשנים בית, על כל המשתמע מכך.
לא ייפלא איפה ששלושה ימים בלבד לאחר קריעת ים סוף, כאשר בני ישראל נתקלו בקושי הראשון במסעם – העדר מים, הם לא פנו אל משה למציאת פתרון, כפי שניתן היה לצפות מאלו שחזו במעשי ניסים, אלא באו בטענות ותלונות: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה…" (טו, כד).
בתגובה, משה פנה אל ה' בצעקה: "וַיִּצְעַק אֶל ה'…" (שם, כה) שימצא פתרון מידי. ה' אינו כועס על בני ישראל או על משה, אלא מספק פתרון מעשי לבעיית המים, אך בד בבד, מחליט ללמד את בני ישראל חוק ומשפט.
מדוע דווקא בעיתוי זה? את הסיבה לכך ניתן למצוא בפסוק העוקב:
"וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי ה', רֹפְאֶךָ" (שם, כו).
אין ספק כי קריעת ים סוף יצרה אצל בני ישראל מנעד רחב של רגשות. הם השתאו, נפעמו, שמחו, התרגשו, האמינו… אך הם גם פחדו: " וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת ה'" (יד, לא). בני ישראל פחדו מפני האל הכול יכול שברצותו מכה וברצותו ממית. פחדו מפני האל שניצח בקלות עם חזק ועשה זאת על ידי מחלות וייסורים. פחדו כי במשך כל חייהם הם היו עבדים, ועתה, ברגע אחד הם הפכו לבני חורין, ללא הוראות ברורות כיצד עליהם לנהוג בכדי לא להרגיז את האל שהציל אותם, אך באותה קלות יכול להשית עליהם את זעמו.
הקב"ה, שמודע לפחדים של בני ישראל, מנצל את נקודת השבר כדי ללמד אותם חוק ומשפט -כיצד עליהם לנהוג, ובו בעת מורה להם גם את הדרך בה יפסעו כדי שפחדם לא יתממש. התהליך שהקב"ה מצייר לבני ישראל הינו הדרגתי. תחילה, הוא מצווה על שמיעה פסיבית לקולו "שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה'". שמיעה זו, שאינה באה דווקא מתוך רצון או כוונה, מובילה לעשיית החוקים בחיי היום יום, "וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה". כאשר השמיעה והעשייה יהפכו לחלק בלתי נפרד מחיי בני ישראל, ניתן יהיה להעמיק בעבודת ה' ולהפוך את השמיעה להאזנה, "וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו". פעולה אקטיבית המצריכה כוונה ורצון. וכשזו תתממש, ניתן יהיה לקיים "וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו" שמירה שאינה מתמקדת רק ברגע אלא מתקיימת לדורות.
חרף ידו החזקה וזרועו הנטויה, הקב"ה מודע לעובדה שבני ישראל זקוקים ליותר מניסים עוצרי נשימה כקריעת ים סוף. הנפש שלהם זקוקה לתהליך, תהליך המצריך למידה, עשייה, התבוננות, הבנה, יציבות וזמן, על מנת שיוכלו להתמודד עם גורלם ולהיות ראויים להיקרא עם ה'.
