"ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות"- מה העניין של החג הזה? ט"ו בשבט טעון במשמעות הלכתית מהמשנה והגמרא במסכת ראש השנה, ומאוחר יותר במאה ה-16 הוא נטען בפרשנות של מקובלי צפת שהפיצו את סדר ט"ו בשבט בתפוצות ישראל.
נתחיל במשמעות ההלכתית: ראש השנה לפירות האילן של ארץ ישראל, לעניין מעשרות וסיום שנות העורלה. במשנה במסכת ראש השנה יש מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי האם התאריך מתקיים בראש חודש שבט או בט"ו בחודש. רוב חגי ישראל מתקיימים באמצע החודש כשהלבנה במילואה, ואילו ראש השנה חל בראש חודש בזמן שהלבנה במיעוטה. בא בית הלל וחולק ואומר שדווקא ראש השנה לאילנות צריך לחול בט"ו בחודש (וכך גם נפסק להלכה) למרות שזהו ראש השנה לאילנות. מדוע? אני רוצה להציע שמהות המחלוקת היא- האם מדובר במועד הלכתי שאז זה בא על הרצף של שאר הראשי שנים שכולם חלים בראש חודש (בית שמאי), או שיש לזה משמעות נוספת של "חג" כמו החגים היהודיים שחלים בט"ו בחודש, ואז זה מזמין התבוננות רעיונית אחרת שבו נטען חג האילנות במהלך השנים.
ט"ו בשבט הוא נקודת ציון הלכתית לפירות האילן ולא לירקות. מה מיוחד בפירות לעומת הירקות? יש קדימות בברכה לפירות העץ ולכן יש להן מעמד אחר. הרב אוריאל עיטם כותב בספרו "ונהר יוצא מעדן" שהירקות טעמם מר כטעם האדמה והם נמוכים יותר ונתונים גם למאכל הבהמה. הפירות לעומתם מתוקים וגבוהים והם נתונים למאכל האדם והציפורים. הם תוצר של האדמה שממתיק את טעמה המר. אדמת ארץ ישראל שמניקה אותנו מפירותיה, מביאה לנו את הפנימיות הכי גדולה שלה דרך הפרי. הפרי מבטא את הפוטנציאל העמוק והמשוכלל ביותר שגלום באדמה. לכן הנהיגו המקובלים בזמן זה את סדר ט"ו בשבט שבו אנו מתענגים על פירותיה של ארץ ישראל , אוכלים את פנימיות האדמה. כאשר אנו מברכים הברכה מפגישה אותנו עם הפוטנציאל הרוחני הטמון בפרי וכך אנו מכניסים אלינו פנימה את קדושת ארץ ישראל. זאת כלשון התפילה המסורתית מסדר ט"ו בשבט של המקובלים אותה אומרים לפני אכילת הפירות: "ויהי רצון מלפניך ד' אלוקינו ואלוקי אבותנו, שבזכות אכילתנו פירות ארץ הקודש, וברכותינו עליהם, תוסיף חיל וכוח בשכינת עוזנו, ולהגביר תנובתה ופירותיה, פירות נפש רוח ונשמה, להשפיע שפע רב בבניה, להאירם במאור הקודש, בתורה ותשובה וקדושה".
מה מיוחד בזמן של חודש שבט לציון ראש השנה לאילנות?
אומרת הגמרא במסכת ראש השנה: "הואיל ויצאו רוב גשמי השנה", ורש"י שם מפרש: "שכבר עבר רוב הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה". בעצם זמן זה של חודש שבט מופיע לאחר שכבר האדמה ספגה את כמות הגשם הראשונית, האילנות מתחילים להתעורר.
ה"שם משמואל" דורש על גמרא זו: "הנה המשיל הנביא דבר ה' לגשמים המצמיחים… והנה כמו גשמים המצמיחים את הפירות, כן הארה אלוקית שניתנת בלב אנשים היא המעוררת את האדם שיעשה פירותיו… מראש השנה או מיוה"כ ויום ראשון של סוכות ואילך… נכנסות באדם יום אחר יום הארה אלוקית והתעוררות… וכשהגיע שליש השנה כבר נשלמה בחינת הלב שבאדם… מתחיל זמן יותר בהיר לתורה ועבודה… ובכן כמו שהוא ר"ה לאילן, כן הוא באדם הדומה לאילן שאז מתחילה תקופה חדשה בהתפעלות הלב יותר ויותר מאשר עד כה…" (שם משמואל, פרשת בשלח, חמשה עשר בשבט).
האילנות מתעוררים בטו' בשבט, וכך גם האדם שהוא כעץ השדה מסוגל להתעורר בזמן זה בשנה. ה"שם משמואל" מזמין אותנו להתבוננות פנימית בחג הזה, מה נספג בי מראשית השנה? מה מתחיל להתעורר בי עכשיו? מה הלב שלי מבקש בזמן הזה? "כי האדם עץ השדה", והעץ הפנימי שלי מדבר דרך השרף שעולה ופירות המתחילים לחנוט. אסיים במילים מתוקות המבטאות את בקשת העץ הפנימי שכתבה זלדה בספרה "גני האין":
"כאשר נולדתי,
אמר הנהר הלבן שחופיו לבנים לנפשי
שאלבלב כעץ רענן
וכשתעלה על גדותיה צמיחתי הפנימית
יפרצו עלים ופירות מלאים לשד ויין מתוכי".
