
תדמייני מצב היפותטי שבו את הולכת בנחת ברחוב ומישהו זר מתקרב אלייך ומחטיף לך סטירה מצלצלת. את קופאת בחוסר הבנה ולוקח לך רגע שבו את צריכה להחליט אם להגיב או לברוח, לצעוק לעזרה או להתרחק במהירות.
כשאת משחזרת לאחר מעשה את האירוע יעלו כל מיני סימני שאלה. למה זה קרה? איך הגעת לסיטואציה כזו? האם הגבת בצורה הכי טובה? אבל משהו אחד יהיה ברור וחד משמעי, מדובר בסיטואציה אלימה של אותו אדם זר כלפייך. נקודת ההנחה הזו מוחלטת ואין עליה התלבטות. הייתה כאן אלימות, כולם יסכימו על זה. אין אף מציאות בעולם שתצדיק סטירה של אדם זר לאישה זרה באמצע הרחוב ותנסה להסביר אותה כמשהו אחר. נקודה.
לא כך באלימות מינית. אלימות מינית התגבשה במשך שנים רבות בתוך מרחב מאוד מתעתע. בתוך מערכות יחסים אינטימיות, משפחתיות. מערכות יחסים של תלות ונזקקות. בתוך קרבה מבלבלת כשהדגש ניתן למיניות ולא לאלימות. במשך שנים על גבי שנים תייגנו את הפגיעה המינית תחת 'מיניות חולה', 'מיניות פוגענית' או פשוט 'מיניות'. הנחנו אותה על רצף אחד כשהאלימות המינית בצד אחד והמיניות הבריאה בקצה השני.
הנחנו שמיניות בריאה תרפא את המיניות החולה. אבל לא, הגיע הזמן להפריד בין השניים. לדבר עליהם בנפרד. להוציא את שיעורי המוגנות מהסילבוס של המיניות הבריאה ולהפסיק לתת שיעור מיניות בריאה כמס שפתיים אחרי שלושה שיעורי נורות אדומות וזהירות בקשרים.
אלימות מינית צריכה להיות ברורה לנו כמו אותה סטירה ברחוב. את האלימות המינית צריכים להסביר בגוונים של אלימות ולא מתוך ביטויי המיניות. עלינו לתת דגש שאדם פוגע מינית הוא אדם שמשתמש במיניות כדי לממש את האלימות שלו. המיניות היא רק האמצעי. המיניות היא אמצעי יעיל כי אנחנו לא אוהבים לדבר עליה. אנחנו דוגלים בצניעות וכך שמירת הסוד מתאפשרת. לכן האלימות המינית נמצאת בכל מקום, היא רווחת בכל מקום בחברה, כי היא קלה להשגה.
הפוגע שמשתמש בסוג אלימות זו יכול לחיות חיים שלמים במשחק ושליטה על חיי הקורבן שלו. כן, גם אחרי שהוא נתפס ואפילו מאחורי סורג ובריח. הוא נשאר שם, חרוט מתחת לעור שלה או שלו. הוא אלים במלוא המובן של המילה כשהוא מנצל את המאפיינים החברתיים שכולנו גדלנו לתוכם, כשהמרכזי שבהם קשור בזה שהמיניות הינה מרחב מוסתר מעין הציבור, הוא סודי ושם אפשר לעשות הכול.
להוציא את הפגיעות המיניות לאור
השינוי לא יתחולל כשנדבר על מיניות בריאה ונפאר את הפוטנציאל שגלום בגוף שלנו. כגודל הפוטנציאל כך גודל הפגיעה. אנחנו צריכים לעשות את זה בלי קשר. השינוי יתרחש כשנבין את האלימות שבדבר. כשנדבר אלימות. כשנדבר את ההרס והחורבן. כשנדבר את הדרכים, המניפולציות ואת שערי הפגיעה. השינוי יתחולל כשנוציא את הפגיעות המיניות לאור.
לפני כשבועיים זכינו לשעת רצון שכזו. אני לא מדברת על התאבדותו של ולדר וחשיפת מעשיה של ציפי דונר או על הצונאמי שבה בעקבותיהם. אני גם לא מדברת על הפצת הפשקווילים במאות אלפי העותקים על ידי נשות 'נבחרות' בקריאה לציבור החרדי להכיר ולא לשתוק. אלו שני מוקדים שגרמו לכולנו לסעור ולרעוש במשך ימים רבים ועוד רבות ידובר על ההשלכות שלהם על כולנו. אני רוצה להתייחס כאן לפעולה קטנה, אפילו מזערית בניתוח אירועי השבועות האחרונים אבל בעיניי לאורך זמן תהיה לה השפעה עצומה. אני מדברת על הקמת 'אוהל נחמה' בתגובה להתאבדותה של שפרה הורביץ ז"ל. מרחב הנחמה שנפתח למשך שבוע בירושלים קרא לכל נפגע ונפגעת להגיע פיזית לתוך מעגל מנחם, לשבת, לספר ולהקשיב. ביחד איתם הגיעו אל האוהל מתנדבים, אנשי מקצוע שונים וגם רבים אחרים וביחד ישבו כולם שעות ארוכות.
מעבר לנחמה עצמה והמשמעות עבור כל נפגע ונפגעת אני רוצה לציין את תזוזת הלוחות הטקטוניים שעוד נגלה את משמעותם בעתיד הלא רחוק. בפעם הראשונה התגובה היא פומבית במובן של הסרת האנונימיות. אוהל הנחמה הציע לנפגעים להגיע בפנים גלויות. לא עוד מענה טלפוני אנונימי או תמונות אילוסטרציה של נפגעת שמליטה את פניה ליד קיר חשוך. לא עוד קבוצת תמיכה שמגיעים אליה מדלת צדדית. ככה, בפנים גלויות, בשם מלא, במלוא האישיות והגוף. המתג מורם, נדלק אור, האלימות נחשפת והבושה עוברת צד.
הכותבת היא מנהלת מרכז יהל, מחברת הספר "פשוט לרצות" ובעלת הפודקאסט "בגוף ראשון – על מיניות וגוף בחברה הדתית".