"מה שלומך?", אני שואלת אותה בתחילת הפגישה שלנו.
"מרגיש לי שהכל לא בסדר", היא עונה בשקט.
שנים רבות חלפו בטרם הבנתי שעבור רבים מאתנו "הכל בסדר" רק כאשר "הכל ב-סדר". רק כאשר הדברים מבפנים ומבחוץ מסודרים ומאורגנים, אנחנו מרגישים בסדר. החוויה החיצונית של בלגן יוצרת כאוס פנימי שלא מאפשר להרגיש בסדר, לא מאפשר למצוא פניות, לחשוב, לתכנן, להתמסר לרגע, לעיתים גם מקשה לאהוב. הכל מוצף, גועש, לא מסודר.
חוויה זו משותפת לרבים, נשים וגברים. היא תשפיע לעיתים על עולמם המקצועי, הרגשי או הזוגי. נפגוש אותה בקושי לחוות רגע משפחתי שמח כאשר התכניות למחר לא ברורות; נפגוש אותה במיטה רגע לפני אינטימיות זוגית כאשר המייל לעבודה לא נשלח או הכלים נותרו לא שטופים; נפגוש אותה ברכב כאשר ארזנו הכל ברגע האחרון ומרוב בלגן שכחנו כמה טוב פה.
עבורנו, עבור הנשים שמילים אלו מדברות אותן, לחוויית הבלגן מצטרפת חוויה נוספת: אני לבד בזה. השני לא מבין את השפעת הבלגן עליי, הוא לא מרגיש אותו, לא רואה אותו. וכך אנחנו נמצא את עצמנו מתמודדות לא רק עם חוסר הסדר הפנימי והחיצוני, אלא גם עם הבדידות בתוכו.
"כן", אנחנו רוצות לצעוק, "אני מבינה שאפשר אחרת. אפשר לא להתרגש מהבלגן, אפשר לא לתת לו להיכנס, אפשר להבין שבלגן זה סימן של חיים, אבל תן כבוד לכאוס שהוא יוצר בתוכי, תן כבוד לקושי שלי להיות פה עם הבלגן, תן הכרה וכבוד לרגשות שלי".
חוויית חיים זו, שמלווה אותנו ביומיום, מקבלת עצימות גבוהה מאוד בשבועות האחרונים. הכל בתזוזה, המציאות לא צפויה ומשתנה חדשות לבקרים. הכל לא ב-סדר. אנחנו לא יודעות לאיזה יום אנחנו קמות ולאיזו מציאות נצטרך להסתגל מחר. גם לאילו מאתנו שלא זקוקות לסדר כחוויית חיים מארגנת, תקופה זו היא אתגר גדול.
אז דווקא עכשיו, בואו נהיה יחד בזה: מה בתוך הבלגן יכול לתת לי מעט סדר? מה בן/בת הזוג יכול להעניק כדי לעזור לי למצוא היגיון בתוכי? מה אני יכול/ה לתת לעצמי כדי להחזיר לי את עצמי? בתוך הכאוס בואו וניתן כבוד לסדר, ויהיה בסדר, בע"ה.
אז הכל בסדר אצלכן?
