פרשת משפטים מאגדת בתוכה אוסף חוקים – מצוות עשה ואל תעשה, הנוגעים לתחומים חברתיים שונים, ומהווים המשך ישיר לעשרת הדיברות שניתנו לבני ישראל במעמד הר סיני. מעיון במכלול החוקים עולה כי הקשר בין רבים מהחוקים אינו מובהק, ופעמים רבות קיים קושי להבין את הסמיכות ביניהם. כמו כן ואף חשוב יותר, חלק מן החוקים המופיעים בפרשה, הינם השתקפות של המוסר החברתי הישן, שהיה קיים בעת שבני ישראל יצאו ממצרים, אך ספק גדול אם בימינו, יהיה להם מקום בסדר החברתי.
דוגמה לכך ניתן למצוא בפסוק אותו מרבים לצטט: "עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל" (כ"א, כ"ד). בעוד שבעבר, פסוק זה יושם ככתבו וכלשונו, כיום כל מה שנותר מהפסוק הוא העיקרון המנחה (אדם שפגע באחר יהיה חייב לשלם על כך), והיישום הלשוני נזנח לחלוטין ואף הפך להיות מוקצה ונוגד מוסר את המוסר האנושי.
שאלת הרלוונטיות של חוקים חברתיים מסוימים והיכולת ליישמם כלשונם, מעסיקה לא מעט פרשנים, הוגי דעות ומשפטנים המסתמכים בין היתר על החוק העברי המנחה אותם בעבודתם. אולם, בין כל החוקים החברתיים המופיעים בפרשה, ניתן למצוא חוק אחד שהרלוונטיות שלו לימינו אינה מוטלת בספק: "וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם." (כ"ב, כ).
למילה "גר" ישנם שני פירושים: מי שאינו יליד המקום (זר, נוכרי), או מי שהמיר את דתו ליהדות. שני הפירושים מתייחסים לאדם שאינו נושא מלכתחילה זהות זהה לאנשי מקום מגוריו, ושניהם מעידים על תחושה בסיסית של זרות ואחרות. השונות הזהותית של הגר, עלולה לגרום לאנשים סביבו לפתח כלפיו רגשות שליליים, היכולים במקרים קיצוניים להתבטא במעשי ניכור, פגיעה, רמאות ועוד. על מנת למגר תופעות מעין אלו, אוסר המקרא על יחס עוין כלפי גרים ואף מדגיש זאת בפסוק נוסף: "וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". (כ"ג, ג)
הציווי האוסר על יחס שלילי לגר אינו מתייחס רק לדור היוצא ממצרים, אלא תקף גם לדורות הבאים אחריו. אך בעוד שהציווי עצמו רלוונטי גם לימינו, אי אפשר שלא לתהות לגבי הסיבה שבגינה מתרץ המקרא את הציווי ומחייב לקיימה: "כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". על פי המקרא, העובדה שבעבר בני ישראל היו גרים במצרים, אמורה להיות סיבה מספקת ביכולת שלהם לפתח רגשי הזדהות כלפי הגרים היושבים בקרבם. זאת ועוד, הזדהות זו לא מסתכמת רק ביצירת רגשי אמפטיה, אלא נובעת ממקום עמוק יותר של ידיעת נפש הגר ורחשי ליבו "וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר…".
בעוד כל זאת טוב ויפה לדור שיצא ממצרים ואולי לדור או שניים שבאו לאחר מכן (אלו שעוד הספיקו לינוק משד אימם את תחושת הזרות והניכור), עולות השאלות מה לגבי דורות ההמשך? מה לגבי הדור שלנו? האם הנרטיב שלנו כעם, הזיכרון הרחוק שזורם בעורקינו מספיק עבורנו להיכנס לנעליו של האחר, להזדהות עמו ולהתייחס אליו ביתר חמלה? כדי לענות על שאלה זו, ראוי אולי לבחון זיכרון קרוב יותר, זיכרון השואה. זיכרון שלימד אותנו ששנאה לקבוצה בגלל אמונתה יוצרת פצע היסטורי שלעולם ידמם. זיכרון שהוכיח שקטלוג אנשים על פי מוצאם מביא להרס וחורבן. האם די היה בזיכרון זה כדי לגרום לנו כעם להתייחס בחמלה לקבוצות שונות מאתנו? להכיל אותם?
אינני יודעת את התשובה, אך דבר אחד ברור לי. הזדהות עם האחר ויחס מכבד לשונה מאתנו הינם מעמודי התווך במוסר היהודי, ועלינו כעם לעשות ככל שביכולתנו על מנת לקיימם וליישמם כדי שנהיה ראויים להיקרא "עם ה'".
