הנה מסתיים לו חודש שבט, או שאולי אפשר לקרוא לו הפעם חודש שביתה, או חודש ההשתבשות. נראה שכל המציאות שלנו נכנסה בשבועות האלה לתרדמת החורף האחרונה שמתאפשרת בשנה הזו, ובשילוב עם שנת השמיטה, הכול שבת ונשמט ביחד. השבוע ייכנס לו חודש אדר א', ומשהו במעבר הזה בין החודשים הכול כך שונים האלו מזמין אותנו לעשות גם אנחנו את המעבר בין הקיפאון והאיטיות לתנועת המהפך שמציע חודש אדר.
בעוד שחודש שבט קרא לנו להתחבר אל הטבעיות של הדברים ואל הקצב שלהם, חודש אדר "מתגרה" בנו וקורא לנו להעז להתעלות מעל הטבע, מעל הגורל, מעל הקצב הטבעי שבעונה הזו עדיין מנמנם, ולהרבות בשמחה. בעיניי זאת קריאה לגעת בנושא המאמץ, כי כשיוצאים לתנועה חדשה, זה בדרך כלל כרוך במאמץ מסוים.
בכל שיטות ההתפתחות מדברים על מינימום מאמץ. אני שמה לב שרבים מאיתנו תופסים את ההנחיה הזו כ"ללא מאמץ" ולא כ"מינימום מאמץ" ובכך מפספסים את הרעיון. לא מדובר על "ללא מאמץ" אלא על מינימום מאמץ. כלומר כן מאמץ – אבל מינימלי. בעיני זו הקריאה המשמעותית של הזמן הזה בשנה. לקום, להתעורר, להתנער ולשאול את עצמי – מה עוד? ואז לגשת ולעשות. ליזום. להשפיע. וזה, חברות – דורש מאמץ מסוים. כל קימה כל התעוררות לתנועה, כל שינוי מצב – דורש גיוס מסוים של כוחות נפש וגוף, וזה המאמץ. בדומה לקימה מהמנוחה על הספה ולהיעמד – ברגע הזה אנחנו מתאמצות. זה מאמץ מינמלי. עם זאת, זה מאמץ. וכדאי להיות ערות לכך שכל מעבר על המאמץ שבו – מעורר בתוכנו רגשות מעורבים.
באופן טבעי יש חלקים בנו שנרתעים מהמאמץ, מזערי ככל שיהיה ושואפים להישאר במצב הנוכחי, רק לא לזוז. וחלקים אחרים שמתגייסים מאד ומפעילים הרבה אנרגיה ורעש, כאילו רק חיכו לזה כבר. כששני כוחות כאלה מושכים כל אחד לכיוון המנוגד שלו נוצר מאבק פנימי. ואז הסכנה היא שיותר משאבים יתבזבזו על מאבק מאשר ינותבו לתנועה. המאבק בא לידי ביטוי באופן הבא; שיחות שכנוע עצמי, דחיפה וקריאות התעוררות שמביאות לרוב לדחיינות ומרדנות פנימית ויוצרות דחיינות והתחמקות משם הדרך להלקאה עצמית, האשמה כבר סלולה ובסוף מגיעות לתחושת חוסר כוח ומותשות. מכירות את מעגל האימים הזה? כך נוצרת תקיעות. אז הנה בא חודש אדר ומלמד אותנו איך לעשות מעבר. איך לגשר בין שני הכוחות המנוגדים? איך לצאת לתנועה? איך להתמודד עם מאמץ גם כשהוא מזערי' והסוד של חודש אדר הוא: שמחה.
השמחה היא כוח פורץ, השמחה היא איכות מחברת, השמחה היא רגש חם והיא מסוגלת לרתום ולאזן את כל החלקים. בדיוק כמו במנהיגות, בניהול, בהורות, כשאני מצליחה להביא שמחה לקראת התנועה או האתגר הבא – הרתימה של כולם אפשרית בקלות יתירה.
החודש הקרוב הוא זמן טוב לשים לב לשלושה מוקדים משמעותיים: הראשון, איפה מתרחשים מעברים של קימה, התעוררות וקריאה לתנועה? השני, האם אני מזהה את המאמץ? ואז צריך לא לפחד ממנו, להפך: להסכים לקחת בו חלק, רק לדאוג שיישאר במינון מינימלי. והשלישי, באופן מודע וער – להביא שמחה! לתנועה, לעשייה, לתקשורת ביני לבין עצמי וביני לסביבה.
ודבר אחרון בעניין השמחה. אנחנו רגילות ששמחה היא תוצאה או תגובה למשהו, שהיא איכות שאינה בשליטתנו. שמחה היא אכן תגובה, אך בואו נזכור שיש לנו אפשרות ליצור תנאים שמעוררים בנו שמחה – כל אחת ומה שעובד לה. מוזמנות לפתוח את חודש אדר עם השאלה – "מה מעורר בי שמחה?" ולהכין בנק אפשרויות כזה של דברים פשוטים, זמינים לשימוש אישי לפי הצורך.
