"וַיַּעַל אֶל-הָהָר; וַיְהִי מֹשֶׁה, בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה". (כד, יח)
במהלך שהותו של משה בהר סיני, לימד אותו הקב"ה על בניית המשכן וכליו, כדי שישמשו לו כבית ומקום להתגלות בפני בני ישראל: "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" (כה, ח). חכמים משווים את בניית המשכן לבניית בית פרטי, כשאת ארון הברית מייצגים המיטה או הכיסא, שולחן הפנים מגלם את שולחן האוכל והמנורה משמשת בתפקיד מנורת בית המפיצה אור לחדרים. השוואת בניית המשכן לבניית בית, באה להצביע על היחס הקרוב והאישי של בני ישראל כלפי מבנה המשכן וכליו. אך כפי שניתן ללמוד מפרשת תרומה, לאופן ולתהליך הבנייה הייתה השפעה לא פחותה על תחושת השייכות והאחריות שחשו עם ישראל כלפי המשכן וכליו.
הציווי הראשון לבניית המשכן פותח במילים: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה…" (שם, ב). הפנייה לתרומה נעשתה באופן כללי ובלשון רבים לכל העם "ויקחו", ותפקידה היה ליצור שותפות בין היחידים המרכיבים את הקבוצה הרחבה ולאגד אותם כעם אחד סביב מטרה אחת – בניית המשכן. לאחר הפנייה בלשון רבים, ממשיך הכתוב ופונה באופן אישי לכל אחד ואחד מהעם ומבקש: "מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי." (שם, ב).
הוצאות המשכן נחלקו לשניים- בעוד שחלק קטן יחסית מכלל ההוצאות נלקח באופן שווה מכל בני ישראל- מאחר והיווה מס חובה הרי, שחלקו הארי של הוצאות המשכן שולמו מתוך תרומות אישיות של אנשים פרטיים שהחליטו לתרום כפי יכולתם על מנת שהמשכן יבנה. השילוב בין מילוי חובת המס לבין התגייסות אישית התלויה ברוחב לב של כל אחד ואחת, נועד לייצר בקרב בני ישראל סוגי רגשות שונים המהווים בנפרד אבני דרך חשובים בתהליך הפיכת בני ישראל לעם.
חובת תשלום שווה לבניית המשכן, יוצרת בקרב הציבור תחושה של שוויוניות לצד שותפות ואחריות. תחושות אלו נובעות הן מהתשלום הזהה הניתן על ידי יחידים והן מהידיעה שלכל אחד מהציבור יש חלק שווה במשכן שנבנה. עיקרון השוויון ותחושת השותפות, מקרבים בין יחידים ומקלים על היכולת לייצר קבוצה מתפקדת שיודעת לקחת אחריות בעת הצורך. שלא כמו חובת המס, תרומה הניתנת על פי נדיבות הלב, מייצרת רגש של שייכות ורצון אישי בקרב יחידים להיות חלק בלתי נפרד מהכלל. הצורך להרגיש שייכות הינו צורך אנושי בסיסי המשמש במקרים רבים כמנוע עיקרי לפעולה. התרומות האישיות שניתנו על ידי יחידים לבניית המשכן, באה לחזק את תחושת השייכות לעם ישראל ולאפשר הנעת תהליכים.
לצד הרגשות החיובים והתהליכים החברתיים שתרומות אישיות יוצרות, אין להיתמם ולחשוב שהן חפות מחסרונות. תרומות אישיות עלולות לגרום למדרג היררכי והבדלי מעמדות בין אלו היכולים לתרום ביד רחבה לבין אלו שידם אינה משגת. כמו כן, כאשר מדובר בתרומות "משמעותיות", ישנו חשש אמיתי שהתורם יבקש לקבוע את אופי וטיב העשייה שתבוא כתוצאה מתרומתו, אחרי הכל: "בַּעַל הַמֵּאָה הוּא בַּעַל הַדֵּעָה". המקרא אינו מתעלם מהחסרונות המוזכרים לעיל, ותוקף אותן במילים ברורות. את נושא ההיררכיה מסכם המקרא במילים: "ושכנתי בתוכם". מילים אלו מבטיחות שהתגלותו של הקב"ה אינה באה באופן יחידני ואינה תלויה בתרומה פרסונאלית כזו או אחרת, אלא מתרחשת רק כאשר בני ישראל פועלים יחד כקבוצה, לצורך הגשמת המטרה "ועשו לי מקדש".
המקרא גם מייחס מספר פסוקים לנושא הבעת דעתם של תורמים על אופן בניית המשכן וכליו ואומר שבניית המשכן תעשה אך ורק על פי מה שמשה ראה בהר: "וּרְאֵה, וַעֲשֵׂה: בְּתַבְנִיתָם–אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה, בָּהָר" (כה, מ, ראה גם כו, ל, ו- כז, ח). גם כיום, תרומות אישיות הינן מרכיב חשוב בחיינו. מלבד העובדה שהן יוצרות הרגשה טובה, הן גם מקרבות אותנו לאחר וגורמות לנו להיות חלק מקבוצה. אך כמו בכל דבר בחיים גם לתרומות יש מגרעות, ועל כן צריך תמיד לבחון היכן נמצא הגבול הדק בין חברה תורמת ונתרמת לבין חברה המושתת על קולות יחידם המורמים מעם בשל תרומתם.
