שבע פעמים חזר המקרא וסיפר את תהליך בניית המשכן וכליו. הדיוק והירידה לפרטים היו הכרחיים כדי שהתוצאה תשקף את הציווי האלוקי ואת המראה שנגלה למשה בהר סיני. החשיבות שהקדיש המקרא לאופן בניית המשכן, נבע מהצורך להפוך אותו למקום התגלות השכינה המחבר בין העם לבין האלוקות.
בניית המשכן הייתה "הפרויקט של העם". לאחר הסברים, התגייסות המונית, שיתוף פעולה, עבודה קשה שדרשה מחשבה וכשרון ובנוסף, תכנון לוח זמנים מוקפד, הוקם המשכן במועד המצווה: "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית–בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ: הוּקַם, הַמִּשְׁכָּן" (מ, יז), וכבוד ה' נגלה: "וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן." (שם, לד).
לאחר הצבת כלי המשכן במקומם, הצטווה משה למשוח את המשכן וכלי הקודש ב"שמן המשחה": "וְלָקַחְתָּ אֶת-שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וּמָשַׁחְתָּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בּוֹ; וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, וְהָיָה קֹדֶשׁ." (שם, ט). הציווי על רקיחת שמן המשחה והשימוש בו, הופיע לראשונה בפרשת "כי תישא" (ל, כב-לג), שם גם נאמר למשה שעליו למשוח את אהרון ובניו בכדי לקדשם לכהונה: "וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו, תִּמְשָׁח; וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, לְכַהֵן לִי." (ל, ל). אולם, הפירוט על האופן בו יש לבצע את פעולת המשיחה, מובא בפרשתנו, פרשת פקודי.
ידוע כי עבודת המשכן הייתה שזורה בטקסים רבים ומפרשת פקודי ניתן ללמוד שגם חניכת המשכן לא הייתה חפה מטקסיות. משיחת הכוהנים בשמן יצרה מעמד טקסי בעל השפעה ומסר לדורות.
ככלל, טקס הינו יצירה של אירוע בעל משמעות המורכב מפעולות הנעשות על ידי בני אדם, הנושאות בחובן מימד סימלי. הטקס מאפשר תהליכי המרה של הוויה משמעותית לרעיון אבסטרקטי המסמל מהות, וזאת בתקווה לייצר בקרב המשתתפים רגשות של שותפות והזדהות ואף לעורר התייחסות תודעתית למושא הטקס.
טקס חניכת המשכן כלל את משיחת המשכן וכליו בשמן המשחה ואת משיחת הכוהנים. אך שלא כמו כלי המשכן, משיחת הכוהנים התבצעה לעיני כל העם בפתח אוהל מועד: "וְהִקְרַבְתָּ אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְרָחַצְתָּ אֹתָם, בַּמָּיִם." (מ, יב).
טקס משיחת הכוהנים נחלק לשניים: בחלקו הראשון נמשח הכהן הגדול: "וְהִלְבַּשְׁתָּ, אֶת-אַהֲרֹן, אֵת, בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ; וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ, וְכִהֵן לִי" (שם, יג) ואילו בחלקו השני נמשחו בניו של אהרון לכהונה: "וְאֶת-בָּנָיו, תַּקְרִיב; וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם, כֻּתֳּנֹת. וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם, כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת-אֲבִיהֶם, וְכִהֲנוּ, לִי; וְהָיְתָה לִהְיֹת לָהֶם מָשְׁחָתָם, לִכְהֻנַּת עוֹלָם–לְדֹרֹתָם." (שם, יד-טו).
מהמפרשים עולה כי טקס משיחתו של אהרון היה שונה מטקס משיחתם של בניו וזאת על מנת לבדלו מהם ולהראות את גדולתו של הכהן הגדול בפני העם. מעניין ללמוד שעל אף גדולתו של הכהן הגדול, משיחתו בלבד לא קידשה את בניו (שנולדו קודם למשיחתו לתפקיד הכהונה), והם הוצרכו להתקדש בעצמם.
מקריאת הציווי על משיחת בני אהרון ניתן ללמוד שהיא התבססה על שני עקרונות חשובים: האחד, שהמשיחה היא "לִכְהֻנַּת עוֹלָם" ועל כן, הטקס התקיים פעם אחת בלבד ולא חזר על עצמו יותר. השני, שהמשיחה נעשתה "לְדֹרֹתָם", ומכאן שבני הכוהנים לא ימשחו לתפקידם אלא יירשו אותו מהוריהם.
טקס החניכה היה בעל חשיבות עליונה גם מבחינת העם שעמד וצפה בו. המעמד הטקסי טרם התגלות השכינה, חיזק בקרב העם את רגש השותפות, עורר בהם כבוד כלפי מושאי הטקס (כלי המשכן והכוהנים) והעביר מסרים שישמרו לדורות על אודות תפקדי הכהונה. אך בעיקר, הפך הטקס את ההוויה המשמעותית לרעיון אבסטרקטי והפך לחלק חשוב בנרטיב של עם ישראל.
