"אני כל כך רוצה אבל מפחדת… אני מרגישה שיש לי משהו גדול לתת לעולם אבל לא מצליחה להוציא את זה… אני מתחילה ואז נכבית. זה לא יותר מדי? אולי אני יותר מדי? מי אני בכלל? באיזו זכות אני יכולה לקחת מקום?…" אני בטוחה שהשיחה הזו מוכרת לרבות מאיתנו, בווריאציות שונות. אני מכירה אותה היטב מחדר האימון. ולא פעם יצא לי להזכיר את משה רבינו כמודל להשראה.
כל אחד מאיתנו הוא משה ביחס לעצמנו (מנהיגות פנימית על החלקים השונים), בכל אחת מאיתנו יש "משה" ביחס לקבוצה שאנחנו משפיעות בה. והמפגש שלנו עם מצב של "לקיחת מקום", עם סוגיות של הובלה ונקיטת עמדה, תמיד מאתגר.
אדר הוא החודש שבו נולד משה רבנו. ה- מנהיג, זה שהוציא בפועל את עם העבדים ממצרים. זה שהוא הארכיטיפ לענווה. זה שלמד ולימד שלא צריך להיות מושלמים ושאפילו מנהיג בסדר גודל כזה לא פועל לבד. ומעל כל אלה דרכו אנו למדות את הדרך בעבודה עם יסוד האש.
איך יסוד האש קשור לראויות, מנהיגות והשפעה?
כדי לצאת מהכוח אל הפועל צריך את האש הפנימית שתבער בתוכנו, אש של רצון, של שליחות ושל תשוקה להגשמה. כשהיא בוערת היא מחממת ומזרימה את התנועה, שורפת את הפחדים והחששות וכמעט שאי אפשר לעמוד בדרכה או בפניה. כל פעם שאנחנו מתארות את החוויה של "נדלקת – נכבית", בכל הנוגע לעשייה שלנו ולהגשמה בעולם, אנחנו מתארות את מצב יסוד האש בתוכנו. אבל בדרך כלל אנחנו לא פונות לטפל בה אלא עוברות לשאול שאלות ספקניות ושורשיות כמו האם אני ראויה? ומי אני בכלל? שאלות מכבות.
במצבים כאלה אני ממליצה ללכת לבדוק מה מצב האש. באופן אבסורדי יותר נוח לנו לשאול שאלות קשות על הזכאות שלנו מאשר לגשת ולטפל באש, האש נתפסת בעינינו כאזור מסוכן ומחוץ לשליטתנו. הפחד הכי גדול שלנו הוא שהיא תשרוף, תפגע. יש בסיס לחשש הזה, עם זאת אי אפשר בלעדיה.
מה הקשר בין משה רבינו ויסוד האש?
האש פגעה במשה רבנו ויצרה בו מום (היה כבד פה וכבד לשון מהגחלים הלוהטות). והאש נמצאת שם ברגע ההתגלות במדבר, "והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל". הסנה הבוער שאינו נשרף הוא מה שמושך את משה לעצור ולפגוש את אלוהים ולהקשיב לשליחות שניתנת לו. ועבורנו יש פה מסר גדול – השער הראשון להגשמת השליחות שלנו ולהסכמה להיות במנהיגות הוא ההכרה בכך שיש מציאות של אש שבוערת ואינה שורפת. זאת מיומנות לשמור על אש בוערת אך לא שורפת. והמיומנות הזו היא מה שיוציא אותנו מהלופ של "נדלקת – נכבית" וחוזר חלילה. וגם מהספקות המקררים.
איך לשמור על האש?
- ההדלקות הפנימית = רצון שעולה. הדבר הראשון הוא לתת לו להתחזק ולא למהר לצאת לתנועה.
- "לתת לאש לתפוס", ללמוד להכיר את הרצון ואת מה שעולה בי מולו ואיתו. עוד לא לדבר את זה בחוץ. (זה מפגש ראשוני וככזה הוא צריך להישאר- אינטימי)
- למצוא מה האש הזו צריכה כדי להמשיך ולבעור? תנאים, צרכים. (מרחב מסוים? ידע מסוים? תמיכה? זמן? משאבים נוספים?)
- להתחיל ולהזין את הרצון שלי על פי מה שהבנתי שהוא צריך. פה כבר יש שלב נוסף של העמקת האמון ביני לבין עצמי. וזה שלב חשוב.
- כשעבר פרק זמן מסוים (בדרך כלל כשבועיים שלושה) והרצון ממשיך לבעור, ואף גדל, אני יודעת שהאש נתפסה ואפשר להתחיל לצרף אליה "גזעים גדולים" כגון שותפים נוספים, קהל, פעולות בחוץ.
- להמשיך ולשים לב למצב האש, לזהות כשהיא דועכת ולגשת ולהזין אותה במה שמצאתי שהיא צריכה כבר בהתחלה (סעיף 2).
כשאנחנו נוהגות באש בכבוד. מזינות אותה ונותנות לה לטפס בהדרגה אנו יוצאות ממצב הסיכון שבשריפה או בהיכבות. בחודש הזה אנחנו יכולות להתחבר בתוכנו למנהיגות ראויה, שמגיעה מתוך אכפתיות ורגישות מוכתבת על ידי תחושת שליחות טבעית בוערת אך לא מכלה.
