כמעט כל קיבעון ניתן לשחרר בעזרת לגיטימציה. לגיטימציה היא איכות מרפאה, מניעה, מצמיחה. והיא גם אחת האיכויות שהכי קשה לנו לתת לעצמנו ולסביבתנו. ואז בא פורים.
ההתחפשות היא לא אחת ממצוות החג המקוריות ועם זאת היא אחד הדברים שהכי מזוהים עם פורים. מנהג שהשתרש ותפס מקום משמעותי, משתלב באופן מדהים עם הרוח של חודש אדר ועם מהות הזמן הזה. מזכיר לנו כמה יש בחיבור שלנו הלא מוסבר למנהגים – חכמה עמוקה. חודש אדר מזמין אותנו להתרחק מן הספק, להסכים לבחון מחדש הנחות יסוד וקביעות מושרשות, לבטוח בהשגחה שנמצאת בתוך הטבע, לבטוח בעצמנו ובמהותנו, ומהווה הכנה לקראת חג החירות. פורים מוכתר במקורות היהודיים כקדוש אף יותר מיום כיפור – באפשרות שלנו לשוב לעצמיותנו. למקורנו. לאותו החיבור ללא מחיצות.
מה הקשר בין התחפשות לשיבה לעצמיות?
יש לזה שתי בחינות; ראשית, פעם בשנה יש לנו לגיטימציה ללבוש מראה, דמות, סגנון שכנראה שבתוך היומיום שלנו כנראה שלא היינו מעיזים. שנית, בפעולת ההתחפשות היזומה, המוצהרת אנחנו מעלים למודעות פעולה שאנחנו כולנו עושים ברמה כזו או אחרת בשוטף באופן לא מודע – אנחנו כל הזמן מתחפשים. יש בפורים הזדמנות לקחת חלק במהלך מרפא הפועל בשתי פעימות משלימות: האחת, חיבור מודע לתנועת ההתחפשות הטבועה בנו, מעין התוודות. השניה, העזה והזרמה של אישור מלא להיות מה שבא לי היום. זה מהלך אינטנסיבי ואף קיצוני והמפגש איתו ל24 שעות, פעם בשנה, באופן מלא, יש ביכולתו להעיר את העצמיות שלנו, התעוררות שתישא פירות בימים ובחודשים הבאים.
איך פורים יכול לעורר?
הרוח האישית של כל אחת מאיתנו היא הרבה יותר גדולה וייחודית ממה שאנחנו פוגשות ומכירות. לרובנו יש את הידיעה הזו, והיא המקור לתחושת החוסר שפוגשת אותנו לא אחת ולתנועת החיפוש התמידי. בפוטנציאל, הרוח האישית של כל אחת מאיתנו אמורה להתגלות עם כל פסיעה בחיים, אך לרוב היא הולכת ומצטמצמת ומטשטשת עם כל פסיעה על הכדור, עם כל חישוב סיכונים, עם כל רצון למצוא חן, להיות בסדר, נכונה, טובה. ואז מגיע פורים ומאפשר לנו פעם בשנה להניח לכל אלה בצד. להכיר בהתחפשות המתמדת, להסכים להעיר את החיפוש ולאפשר את החופש.
ללבוש ולפשוט.
כדי 'לתפוס' גל טוב עם הפורים הזה, אני מציעה שתי פעולות הכנה;
- לקחת מאד ברצינות את ההזדמנות לפשוט וללבוש תחפושות. וכדאי להתחיל להתכונן. לפתוח מחברת או פתק בטלפון ולכתוב בו את כל האיכויות/הדמויות שהייתי רוצה להיות – ליום אחד, לשעה אחת. זה תרגיל אינטואיטיבי כך שכדאי לתת לרצונות לעלות חופשי בלי לנהל עליהם דיון ובלי להפעיל שיפוטיות. עכשיו אפשר להתחיל ולהכין אביזרים ובגדים שמאפיינים את הדמויות הללו. אפשר וכדאי להתחפש לכמה וכמה דמויות במהלך החג. התנועה הזו של הלגיטימציה להגיד וללבוש כל מה שבא לי לרגע בחיים היא כמו זרם חשמל מעורר, כמו מים חיים לנפש עייפה.
- לצד בחירת התחפושות וההכנות, מציעה לקחת זמן פנימה לרישום של כל הדמויות שאני לובשת ביומיום שלי, למיין אותן לכאלו שאני מרגישה מחוברת אליהן ולכאלו שהן בשירות חיצוני בלבד (שמרו את הרשימה הזו – זה החמץ שנפטר ממנו לקראת פסח). אפשר ממש להתוודות ולבקש סליחה מהמהות שלי על שאני שוכחת שכל לבוש, כל תפקיד, כל דמות שאני עוטה ביומיום שלי יש בה בחינה של תחפושת, גם אם אני מחוברת אליה, היות והיא מביאה לידי ביטוי רק חלק קטן ממני. ושאני יודעת שאני הרבה יותר מזה. ההזכרות הזו מרחיבה את הדעת, מאפשרת חופש תנועה בין הדמויות, התפקידים והלבושים. מאפשרת להישאר בחיבור לעצמי ולרוח שבי ולא להזדהות הזדהות יתירה עם גילוי נקודתי של תפקוד מסוים.
אנחנו הרבה יותר מהלבושים שלנו, וכשאנחנו זוכרות את זה אנחנו נעות בחופשיות והחיים מזמנים לנו אפשרויות לגלות עוד מעצמנו.
