ימי המילואים הסתיימו ובכך הושלמו הצפייה, הלימוד ותירגול סדר הפעולות בעבודת הקורבנות. בטקס חנוכת המשכן עמדו אהרון ובניו נכונים לאמץ את תפקידם בעוד העם צפה בהם במתח ובהתרגשות, חוששים שמא יתפספס דבר. כידוע, כולם התגייסו להצלחת הפרויקט, רבים עמלו קשה כדי לזכות ולהגיע ליום המיוחל, יום בו ישכין ה' את רוחו באוהל מועד והקשר הנכסף בינו ובין האדם יתממש.
אך היום שהיה עתיד להיות יום חג הפך עד מהרה לאסון. נדב ואביהוא, בניו הבכורים של אהרון הכהן הקריבו אש זרה לפני ה': "וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם." (י, א') ומיד מצאו את מותם "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה." (שם, ב).
אי אפשר שלא לתהות מדוע לאחר כל כך הרבה תירגולים ולמידה, עשו נדב ואביהו מעשה שלא הצטוו עליו? מבין התשובות הרבות, ישנה תשובה אחת המתיישבת עם הפשט ומלמדת זכות על הבנים – מתוך שחסו על כבוד אהרון אביהם.
טרם הקרבת האש הזרה, סיים אהרון הכהן לערוך את כל הקורבנות כפי שהצטווה. ואז, ברגע השיא, הרים ידיו לברך את העם: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת-יָדָו אֶל-הָעָם, וַיְבָרְכֵם" (ט, כב). בשלב זה, היה אמור הקב"ה להתגלות לעם ולקבל את הקורבנות שהקריב אהרון, אך דבר לא קרה. בלית ברירה, ירד אהרון ונכנס עם משה אל אוהל העדות. כששניהם יצאו, הם בירכו את העם יחדיו ורק אז נגלה כבוד ה': "…וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֶל-כָּל-הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ…וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם." (שם, כג-כד)
מיד עם יציאת האש נכנסו נדב ואביהוא לפעולה. הם ניסו להציל את כבוד אביהם ולטשטש את העובדה שאהרון הכהן הגדול (למרות שלמד, תרגל ועשה את כל שמצופה ממנו לעיני כל), לא הצליח לבדו להביא אל אוהל מועד את השכינה והוצרך לעזרתו של משה. שני הבנים פעלו מתוך רגש של כבוד ואהבה לאביהם. כוונתם היתה טובה, אך פעולתם נעשתה גם מתוך פחד וקינאה, ולכן הקרבתם לא היתה רצויה. וכך, ברגע השיא והשמחה, יצרו הבנים אינספור רגעים בלתי נגמרים של כאב, צער ושכול. והקורבנות שהיו אמורים לקרבם אל האל, הרחיקו אותם לעד מיקיריהם. מתוקף תפקידו, אהרון לא הורשה להתאבל על בניו כפי שנפשו חפצה, אך הוא קיבל על עצמו את הדין: "וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן." (י, ג).
לאחר המקרה הטרגי, מבצע המקרא מעבר חד ומספר כיצד פונה הקב"ה אל משה ואהרון ומלמד אותם את נושא מאכלות טמאים ומאכלות שעצם המגע עם נבלתם מטמא (פרק יא). הטומאה ככלל, הינו אחד הנושאים המרכזיים בספר ויקרא והוא מופיע בהקשרים שונים הן של טומאת הגוף והן של טומאת הנפש. אך למרות מרכזיותו, אי אפשר שלא לתהות מדוע הוסמך נושא הטומאה דווקא לסיפור מות בניו של אהרון?
לדעתי, סמיכות זו אינה מקרית. "טומאה", הינה הגדרה למצב נתון של חפץ או אדם הבאה בעקבות חשיפה למשהו או להתרחשות מסוימת. הטומאה, בין אם היא סמלית או שהיא מתארת מציאות מוחשית, מצריכה בניתוק והליך היטהרות. אולם, בעוד שמעשי הקרבת הקורבנות נעשים מתוך רצון לקרבה, הרי שהטומאה דורשת את ההפך – ריחוק.
ידועה האמרה המפורסמת כי "לכל מטבע ישנם שני צדדים" וכך גם לכל מעשה שאנו עושים. מעשים שונים יכולים להתפרש בדרכים שונות והפוכות. לפעמים, הגבול בין פירוש אחד להיפוכו דק כחוט השערה והתוצאה של המעשה תלויה אך ורק בכוונת הלב, קירוב או ריחוק.
