בעידן המודרני רווי האמצעים הטכנולוגיים, ניתן למצוא חיווים כמעט לכל דבר. החל מדברים פשוטים כמו נורית דולקת המתריעה על מיכל דלק שעומד להיגמר, עובר למכונת כביסה מקולקלת המראה את התקלה על צג, וכלה באפליקציות המתריעות על חוסר בפעילות גופנית, רמת לחץ דם נמוך או גבוה, חוסר בשעות שינה וכדומה. אולם, מה קורה שהקלקול שנוצר אינו בדבר גשמי כלשהו? אלא דווקא נוצר בנשמה, שאינה מתפקדת כמו שצריך ודורשת תיקון. האם גם לזה קיים חיווי כלשהו?
"אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת…" (י”ג, ב).
פרשת תזריע עוסקת בטומאות שונות וביניהן טומאת הצרעת. מחלת הצרעת כפי שאנו מכירים אותה כיום, הינה מחלה זיהומית הידועה בשם "מחלת הנסן" הנגרמת על ידי החיידק ממין Mycobacterium leprae ויוצרת עיוותים בגוף ובעור. אך יש להדגיש כי אין זו אותה מחלה המופיעה בפרק י"ג שבפרשתנו. שלא כמו מחלת הצרעת הנסן הנגרמת בשל כשל פיזי, מחלת הצרעת המתוארת במקרא נגרמת בשל כשל רוחני הנובע מהתנהגות פגומה ולקויה. היא איננה מחלה של הגוף הדורשת התערבות רפואית (למרות שהביטוי שלה מופיע בגוף), והראיה לכך היא שהחולה בצרעת ניבדק על ידי הכהן ולא על ידי הרופא: "…וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים" (שם, ב).
במקרא ישנם חמישה סיפורים על אנשים שלקו בצרעת. הראשון היה משה: ״וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד, הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וַיָּבֵא יָדוֹ, בְּחֵיקוֹ; וַיּוֹצִאָהּ, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג״ (שמות ד, ו). השנייה מרים, אחות משה, שלקתה בצרעת מכיוון שדיברה לשון הרע על אחיה: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח…" (במדבר יב, א). השלישי הוא נעמן (מלכים ב, ה), הרביעי, ארבעת מצורעי שומרון (מלכים ב, ז) והחמישי המלך עוזיהו (מלכים ב, טו).
נגע הצרעת סימל טומאה ועל כן, האדם שנחשד בצרעת הורחק מהמחנה והוטל עליו ניתוק חברתי שנעשה בשלבים באופן הבא: ראשית, כשהכהן חשד בקיומו של נגע, הוא היה מסמנו ובעל הנגע היה נכנס להסגר במשך שבעת ימים. לאחר שהסתיימו הימים, בעל הנגע נבדק שנית על ידי הכהן ובהתאם להחלטת הכהן היה מוכרז כ״מצורע״ או נכנס להסגר נוסף של שבעה ימים.
לכהן הייתה סמכות להכריז על היות האדם נגוע בצרעת, אך בזאת תמה סמכותו. הוא לא היה אחראי לטיפול במחלת הצרעת עצמה אלא על האדם החולה חלה אחריות להתבודד ולעשות חשבון נפש, בעודו נוהג מנהגי אבלות ומנתק את עצמו חברתית: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל-שָׂפָם, יַעְטֶה; וְטָמֵא טָמֵא, יִקְרָא… בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (שם, מה-מו).
נגע הצרעת במקרא היה חיווי גופני לפגם התנהגותי. לא בכדי, אדם בעל נגע התבקש על ידי הכהן לשהות בהסגר פעמיים במשך שבעה ימים. ההסגר העניק לו את הזמן להבין מהו הפגם הנמצא אצלו, לחשוב על דרכים לתקנו ולחזור בו ממעשיו בטרם יצטרך להתאבל על מה שלא תוקן. נגע הצרעת המופיע במקרא היווה חיווי על תקלה בנפש ובהתנהגות. לו רק היו לנו חיווים דומים גם היום.
