פרשת מצורע חותמת את חוקי הטומאות והטהרות המופיעים בספר ויקרא בסוגים השונים של טומאת "זיבה". טומאות הנגרמות מהפרשות היוצאות מאיברי הרבייה של הגבר ושל האישה כאחד. שלא כמו טומאת הצרעת שנדונה בפרקים הקודמים, בה הנגע הגופני מקורו בפגם נפשי/התנהגותי, הרי שטומאת זיבה הינו תהליך גופני המצריך לעיתים גם טיפול רפואי.
טומאת הזיבה המופיעה בפרק ט"ו, מביאה ארבעה מקרי טומאות שונים. שני המקרים הראשונים עוסקים בטומאת הזכר: "אִישׁ אִישׁ, כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ…" (שם, ב), "וְאִישׁ, כִּי-תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זָרַע…" (ט"ז). ושני המקרים הנוספים עוסקים בטומאת הזיבה אצל הנקבה: "וְאִשָּׁה כִּי-תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ…" (י"ט), "וְאִשָּׁה כִּי-יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים, בְּלֹא עֶת-נִדָּתָהּ, אוֹ כִי-תָזוּב, עַל-נִדָּתָהּ…" (כ"ה).
בין הטומאות השונות הנזכרות לעיל, ישנן כאלו שקורות באופן חד פעמי ונחשבות למחלה, כמו טומאת הזב בזכר שפותחת את הפרשה. וישנן אחרות שהן טבעיות ומגיעות באופן קבוע, כמו טומאת האישה הזבה בנידתה (טומאה שמתרחשת עם קבלת המחזור החודשי).
נידת האישה העסיקה דורות רבים של חכמים ופוסקי הלכה. רפרוף קל בארון הספרים היהודי מגלה שישנה ספרות ענפה בנושא זה וכן פסקי הלכה מרובים (חלקם פורצי דרך וחלקם שמרנים), המסבירים על המצבים השונים בהם אישה נחשבת לטמאה בנידתה ואינה מותרת לבעלה. עם השינויים החברתיים שהתרחשו באשר למעמד האישה, קמו בשני העשורים האחרונים תוכניות לימוד בהן נשים מוכשרות להיות "יועצות הלכה" שתפקידן לענות על שאלות בנושא טהרת המשפחה ובכך למנוע מבוכה מפנייה לגברים שיעסקו בנושא זה. כמו כן, במהלך השנים התקיימו לא מעט כנסים בנושא הנידה בהן נשמעו קולות של נשים פורצות דרך שהתוו הלך רוח פחות פולשני ושמו דגש על שמירת פרטיותה של האישה.
אך בעוד שרבים עוסקים בטומאת הנידה (זמני הליכתה לטהרה במקווה, אופן הטבילה וכיוצ"ב), הרי שמעטים עוסקים בטומאת הגבר הזב, טומאה הנקראת בלשון חכמים "אב הטומאה" ונחשבת לטומאה חמורה במיוחד.
אחת מטומאות הזב נגרמת כתוצאה ממחלת הזיבה, מחלת מין הפוגעת באברי הרבייה ואף עלולה לפגוע באיברים נוספים. מחלת הזיבה, שבמקרא מוזכרת אך ורק ביחס לגבר, מופיעה אצל גברים ונשים כאחד והינה מחלה מדבקת. אצל נשים, מחלה זו יכולה אף לגרום לעקרות והריון חוץ רחמי. המקרא מתייחס לטומאת הזב כפי שמתייחסים למחלה מדבקת ומעבר הטומאה מאדם לאדם אינו מצריך מגע של עור חשוף אלא די בשכיבה על כלי משכב: "כָּל-הַמִּשְׁכָּב, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב–יִטְמָא" (ד); ישיבה על כלי ישיבה: "וְכָל-הַכְּלִי אֲשֶׁר-יֵשֵׁב עָלָיו, יִטְמָא." (ד), מגע בחפץ המשמש לרכיבה: "וְכָל-הַמֶּרְכָּב, אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב–יִטְמָא." (ט), וכן מגע עם נוזלים מסוימים היוצאים מגוף האדם הנקראים בלשון חכמים: "מעיינות הזב", כגון רוק: "וְכִי-יָרֹק הַזָּב, בַּטָּהוֹר–וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב." (ח). טומאת הזב יכולה גם לעבור לאדם אחר על ידי "היסט"- הזזה, נשיאה ונגיעה בחפץ שנטמא מנגיעת הזב. היחס אל טומאת הזב כל כך חמורה עד כי האדם שחלה בזיבה ונטהר צריך לספור שבעה ימים מיום טהרתו, לכבס בגדיו ואז, לרחוץ במים חיים: "וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים, וְטָהֵר." (י"ב).
בימינו, מחלת הזיבה עדיין נפוצה. בכל שנה מתגלים חולים חדשים בקרב נשים וגברים כאחד ומספר החולים עומד על מיליונים. ידוע שהעברה של המחלה אינה נעשית רק באמצעות מגע מיני אלא יכולה להיות מועברת על ידי מגע עם מגבת, כלי מיטה ובגדי לבוש. ולמרות שכיחותה והכאב שמחלת הזיבה מסבה, עדיין היא אינה מדוברת ואין חוקי טומאה חלים עליה כיום כפי שחלים על אישה בנידתה. במציאות שכזו, אי אפשר שלא לתהות ולשאול: מדוע ולמה?
