בחג הפסח, שלא כמו במהלך השנה, נהוג להוציא בכל יום שני ספרי תורה ולקרוא מהספר הראשון קטע שונה הקשור לסיפור יציאת מצרים. על מנת לזכור את הפסוקים הנקראים בכל יום, קבעו חכמים כסימן את המשפט הבא: "משכו שור קדש כסף פסול שני". כל מילה, בהתאם למקומה, מייצגת את הקריאה של היום הרלוונטי, לדוגמה: ביום הראשון לחג, בט"ו ניסן, קוראים מספר שמות פרשת בא, (פרק יב, פסוקים כא-נא): "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מִשְׁכוּ, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם-וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח." (שם כא).
הקריאה ביום הראשון של החג מתחילה בתיאור הציווי לבני ישראל להקריב קורבן פסח ולמרוח את המשקוף ומזוזות הדלת בדם הקורבן. מעשה סימון הדלת בדם, היה בעל חשיבות עתידית עצומה עבור בני ישראל ותכליתו הייתה זיהוי מידי של בתיהם ופסיחה עליהם: "וְעָבַר יְהוָה, לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף, וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת; וּפָסַח יְהוָה, עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף." (שם, כג).
פעולת ה"פסיחה", שאפשרה למשחית לדלג על בתי היהודים ובכך להכריע לכף החיים את גורל עם ישראל, היא זו שהעניקה לחג את שמו: "וְהָיָה, כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, לָכֶם. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל…" (שם, כו-כז).
בעוד שמחלקה הראשון של הקריאה עולה תחושה של רווח והצלה, המבטיחה עתיד טוב לעם, המשכה מלווה ברגעי שיא של מתח ופחד, ומעלה שאלות נוקבות על גורל ועל היכולת של האדם לחמוק מאסון המתרגש לבוא: "…וַיהוָה הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה… כִּי-אֵין בַּיִת, אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת." (כט-ל), שהרי, במספר פסוקים בודדים, מתאר המקרא כיצד היכה המוות בכל בית מצרי מבלי לפסוח על איש.
במובנים רבים, חג הפסח הנקרא גם "חג החרות", מגלם בתוכו מציאות אוטופית עבור עם ישראל, מאחר והוא מאפשר לשים סימן שימנע אסון עתידי המתרגש לבוא על כלל עם ישראל. הרצון לחיות חיים חופשיים ללא פחד, הנה משאלת לב כמוסה השוכנת אצל כל בן אנוש. מה לא היו נותנים בני האדם עבור סימן קטן שיבטיח להם שהקשיים והצרות ידלגו מעליהם ולעולם לא ידפקו על דלת ביתם? ובאין סימן שכזה, אנו פונים אל האל בתפילה שיצילנו מהמציאות השברירית בה אנו חיים.
עוד יש לשים לב, כי בנוסף לקריאה ביום הראשון (המחברת בין תקווה לשכול ומוות), נוהגות קהילות רבות להוסיף ולקרוא את מגילת שיר השירים, העוסקת בשירי אהבה בין בני זוג, ועל פי חז"ל משמשת כמשל ליחסים הקיימים בין הקב"ה ועם ישראל. הקריאה במגילה מוסיפה נדבך של אהבה על הדרמה והאסון המתוארים בקריאה הראשונה.
הביטויים והדימויים בשיר השירים השפיעו רבות על הלשון העברית ועל תרבותה והיוו בסיס לכתבים ושירים רבים. הגדיל לעשות הסופר עטור השבחים דויד גרוסמן, שבספרו "אישה בורחת מבשורה", חיבר בין פסוק משיר השירים לבין הרצון הטבוע בנו שאסונות יספחו מעלינו. גיבורת הספר "אורה", הבורחת מפני הבשורה על מות בנה עופר במבצע צבאי, מתארת כיצד בחרה להעניק את השם לבנה בהשראת הפסוק משיר השירים: "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים…" (ב,ט).
אין חולק שהדנ"א האמוני והתרבותי שלנו, שוזר בתוכו רגשות של סבל, כאב, פחד ושכול לצד יכולת עשירה לבטא אהבה אינסופית. מי ייתן וחג הפסח, המבטא מנעד רחב זה, יהיה לא רק נקודת זמן בודדת במרחב האינסופי אלא מציאות קיימת בה צרותנו יפסחו מעלינו ולא נצטרך לברוח מבשורות רעות.
