בשנים מעוברות, נקראת פרשת "קדושים" בנפרד מפרשת "אחרי מות". קריאה שכזו, מאפשרת לקורא להעמיק בתוכן הפרשה בנפרד מהפרשה שקדמה לה ולנתח אותה מנקודת מבט שאינה בהכרח כורכת יחדיו תמות ונושאים המקשרים בין הפרשות.
לאלו האוהבים סדר, מבנה והקשר ברור ומובהק בין הפסוקים, פרשת קדושים מהווה אתגר לא פשוט מאחר והיא דנה בנושאים רבים המקיפים תחומי הלכה שונים ומגוונים. אולם, ההקשר בין החוקים השונים הללו רופף עד לא קיים. אך אם בכל זאת נעיין היטב בפסוקים ונחפש חוט מקשר ביניהם, נמצא כי לאורך הפרשה ישנו צמד מילים החוזר על עצמו ומופיע כמעט בכל סיום של מקבץ דינים: "אֲנִי יְהוָה". על המשמעות והחשיבות של צמד המילים הללו ניתן ללמוד מהציווי הראשון הפותח את הפרשה.
כבר בפסוק ב' מצווה הקב"ה את משה: "דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם." (י"ט, ב).
על פניו, המושג "קדושה" מצביע על היות דבר מסוים טהור, שמיימי, שיש בו רוח אלוקות. אך האם זו כוונתו של הקב"ה בציוויו את בני ישראל להיות קדושים? האם עליהם להיות כל הזמן טהורים הנושאים באופן תמידי את רוח האלוקות? ואם כן, באיזה אופן?
כשמצמידים את המילה "קדוש" לבן האנוש, נוהגים לייחס לו תכונות אלוהיות וחשיבות דתית. לאורך ההיסטוריה, לא מעט דתות חגגו (וחוגגות גם כיום) ימי קדושים לזכרם של בני אדם שהפכו למושא להערצה בעיני הבריות בשל אמונתם ביכולותיהם העל טבעיות. אך ביהדות, הגדרת אדם כ"קדוש" אינה מצמצמת את יכולות האדם למימד הרוחני בלבד אלא מייחסת לו גם איכות מוסרית. הקדושה בקרב בני ישראל אינה נובעת ממעשה מיוחד, טקס חניכה או פעולה יחידנית ההופכת אותו לקדוש, אלא נובעת בעיקר מהקשר בין העם לקב"ה ומשפיעה על מגוון רחב של פעולות והקשרים. משכך, על האדם הקדוש לחיות את חייו על פי התורה והמוסר ולקיים קשת רחבה של מצוות, החל מאלו הנוגעות ליחסים שבין האדם למקום וכלה במצוות הנוגעות לאדם, לחבריו ולסביבתו.
כאמור, אין חולק שפרשת קדושים מקיפה נושאים רבים, אך מעניין להתעכב על שני נושאים העוסקים דווקא במצוות שבין אדם לחברו ונוגעים ישירות אל מהות הקדושה הנובעת מהאל.
הנושא הראשון מופיע בפסוק י"ד: "לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל…" קללת חרש או השמת מכשול בפני עיוור הינן פעולות שלנפגע אין יכולת לדעת מי פגע בו. לכן, הפוגע אינו ירא לעשותם ואינו חושש מתגובת הקורבן. איסור פעולות אלו בא ללמד את האדם שגם אם הפוגע יכול להימלט מאחריות, אין הוא יכול להימלט מידיעת האל ועליו לפחד מפניו. "וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'." (שם י"ד)
הנושא השני המצביע על קדושה עוסק ברגשות הכמוסים שבלב. הוא מתחיל בדבר אחד ומסיים בהיפוכו: "לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (שם, יז-יח) היכולת לצוות על רגשות כמו שנאה ואהבה אינה דבר של מה בכך. אך הציווי על רגשות אלו אינו רק נגזר מהצד המוסרי, שיש בו תועלת חברתית ברורה, אלא גם מהצד האלוקי. רק לקב"ה יש את היכולת לראות את רחשי הלב ולדעת על קיומם של רגשות שונים. וגם כאן, זוהי מצווה המיוחסת לקדושת האל ומסתיימת במילים "אֲנִי ה'".
הקב"ה מצווה את בני ישראל "קדושים תהיו כי קדוש אני". הקדושה של בני ישראל נובעת מהקשר שנוצר ביניהם ובין האלוה והפנמת ערכי המוסר של האלוקות. כשהאדם יפנים את הקשר בינו לבין האל ויאמץ את יסודות המוסר הנגזרים ממנו, כל מעשה שיעשה ינבע מאותה הבנה שהאלוקות נמצאת בתוכו והיא זו שמדריכה את מעשיו ודרכיו.
