בכל מה שנוגע למיקסום היכולות שלנו ולאפקטיביות הדבר המרכזי שכדאי לשים לב אליו שוב ושוב הוא ההתייעלות האנרגטית שלנו. במילים אחרות, לבזבז כמה שפחות אנרגיה. (האנרגיה שלנו 'מתבזבזת' בפעולות שלנו, בדיבורים שלנו, במחשבות שלנו.)
איך מצמצמים את בזבוז האנרגיה מבלי לצמצם את התנועה שלנו?
מזהים לאן הולכים המשאבים שלנו. ואז מאבחנים אילו מהמשאבים אכן הולכים למקום מקדם ותומך בתנועה שלנו ואילו מהמשאבים הולכים למקומות אחרים. יש הרבה 'מקומות אחרים' שמשאבי האנרגיה שלנו הולכים אליהם כגון; דאגות לגבי דברים שאינם בשליטתי, מחשבות על הלא נודע, פעולות שנובעות מתוך ריצוי או אשמה ועוד. אבל אחד מבזבוזי האנרגיה הגדולים הולך על -התנגדות.
למה התנגדות היא בזבוז אנרגיה גדול במיוחד?
כי כשאנחנו מתנגדות אנחנו מבזבזות אנרגיה כפולה. אנחנו לא רק 'עסוקות' במשהו, אנחנו גם רוצות 'להזיז' אותו. כך שאנחנו צריכות להשקיע עוד אנרגיה, לעומתו. זה כמו ההבדל בין ללכת או ללכת נגד הרוח, לשחות או לשחות נגד הזרם.
איך אפשר לצמצם התנגדות?
רובן המוחלט של ההתנגדויות מקורן בחשיבה דיכוטומית ( או-או, שחור/לבן, הכל/כלום, טוב/רע נכון/לא נכון), זאת החשיבה שמתקיימת בגיל הרך. ככל שאנחנו מתבגרות ומתפתחות אנחנו מסוגלות לתפוס את המורכבות והרב מימדיות של המציאות (מצבים שמתחלפים, קיומם של מימדי זמן שונים; עבר-הווה-עתיד, רבדים שונים בנו ובאחר שמתקיימים בו זמנית, משמעות של תהליכים ותהליכיות בכלל, כל אלו הם חלק מחשיבה רב מימדית ומורכבת (גם וגם, יחסיות, יכולת לשאת הפכים).
הקיום הוא מורכב, רב מימדי, ומרובד ולכן לא משנה כמה נתאמץ – לא נוכל לאורך זמן להכניס אותו למימד אחד, חד ערכי. ככל שהחשיבה שלו יותר דיכוטומית אנחנו נתקל ביותר מצבים שלא יהיו תואמים לה. דבר זה ייצר לנו הרבה מצבים שיעוררו בנו התנגדות. לעומת זאת, ככל שנתמיד בלחשוב חשיבה מורכבת ורב מימדית – נחווה פחות מצבים שיעוררו בנו התנגדות. אחד הדברים שמבטאים את הנקודה הזו הוא ספירת העומר.
ספירת העומר, גמילה מהתנגדויות
אנחנו נמצאות עכשיו בשבועות של ספירת העומר, שבעה שבועות שחושפים את האיכויות השונות עליהן ומהן בנויים אנחנו והיקום כולו – הספירות. כל אחד משבעת השבועות משויך לאחת משבע הספירות; חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. וכל יום בשבוע משויך לאחת משבע הספירות האלו. כך שיוצא שבימים האלו שבין פסח לשבועות כל יום מציג צירוף אחר של הספירות. פתאום הקיום וכל אחד מאיתנו מתגלה על תתי גווניו השונים. המורכבות מקבלת הכרה.
פסח הוא זמן של התחדשות. אנחנו נולדים מחדש בפסח. וכמה מדהים שהצעדים הראשונים שלנו אחרי ההתחדשות הזו הם לתוך ספירת העומר. לתוך ההיכרות עם המורכבות של החלקים השונים בצירופיהם השונים. 'תכירי, זה חסד. עכשיו זה חסד עם גבורה, עכשיו חסד עם מלכות, עכשיו יסוד עם נצח'. זה מלמד ומאמן אותנו לחשוב ככה. לדוגמא, 'אני מרגישה שמחה וגעגוע'. או 'אני גם נהנית ממה שאני עושה וזה גם מאתגר אותי', 'גם הפסדתי משהו וגם הרווחתי משהו' 'יחסית לעייפות שאני נמצאת בה עשיתי הרבה היום' וכדומה.
מה שיפה בספירת העומר וכדאי לאמץ לאופן בו אנו חושבות על דברים הוא שהיא נטולת שיפוטיות. אין איכות שהיא לא טובה. אין ספירה טובה או רעה. באה ספירת העומר ואומרת – זה הכל עניין של מידה. של מינון. של תיאום והתאמה. כשאני לא שיפוטית ואני מוכנה לראות מורכבות אני אוכל לתאר כל מצב על גווניו השונים,לאפיון אותו במדויק ולהתאים לו את הנוכחות המתאימה מצידי ואת הפעולות המתאימות. וזה, ההפך המוחלט מהתנגדות. וזה, צעד ענק לניהול משאבים חסכוני ויעיל.
בכך חסכנו בזבוז אנרגיה משמעותי וגם מקסמנו את היכולות שלנו. רווח משני שבוודאי נראה הוא יותר שמחה, שביעות רצון, ובגדול, חווית חיים יותר נעימה.
