לתפארת נשות ישראל: למי מגיע להשיא משואה?

טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות הוא אחד הטקסים המרגשים במדינתנו הקטנה. ובכל זאת, מדי שנה, נבחרים רק קומץ של אנשים להשיא משואה כשיש עוד עשרות שראויים לכך; גיבורות וגיבורים, פורצי ופורצות דרך, נשים וגברים שפועלים יום יום במסירות נפש להשפיע, לשנות ולהפוך את החברה שלנו לטובה יותר. פנינו לשמונה נשים מובילות, כל אחת בתחומה, וביקשנו שיבחרו מישהי או מישהו שלדעתן ראוי להשיא משואה, לתפארת המדינה.

הרבנית ימימה מזרחי

אני רוצה לתת את המשואה לאישה הלא נשואה, עדיין. אני לא רוצה לתת לה שם וגוף ופנים, אני לא רוצה לפרט את מפעל חייה. מפני ששנים היא מפרטת והולכת ומתפרטת ב"רזומה" שהיא שולחת. מפני ששנים מודדים לה גובה, היקפים ותווי פנים. מפני ששנים עוברים לצידה ולא שומעים שהיא אש, שהיא רוח, שהיא משואה שמדליקה את עצמה בכל בוקר ובכל תמיד של בן הערביים והיא לא רוצה שרק בחורבן, חלילה, ייזכרו פתאום איזה נס היא הייתה, הנר המערבי הזו, שדלקה כך תמיד.

וכשהיא תעמוד שם נרגשת, הרווקה שלי ביום העצמאות, היא לא תסכים שיתנגן השיר המדכא הזה ברקע: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו", מפני שהיא יודעת שהיא נס, והפך פשוט טרם מצא אותה ורק היא תדע, כשתעלה לבימת מדליקי המשואות, שמתכוונים רק אליה כשאומרים במיקרופון: "תעלה המשואה!"

ליטל שמש

בשנה שבה התערער הביטחון שלנו בשכנינו הערבים במהלך מבצע "שומר החומות", שנה שבה נמשכת הבניה הפלסטינית הבלתי חוקית בשטחי C, מתגברת האנטישמיות ורצח היהודים ברחובות; על הר הבית מתנוססים דגלים של ארגוני טרור, יהודים בנגב מותקפים ומפחדים לנוע בחופשיות במרחב העירוני, שתילים של קק"ל נעקרים ורשויות המדינה פושטות רגל מלהגן על האזרחים, אני מחליטה להעניק את המשואה שלי ליואל זילברמן, מנכ"ל ומייסד "השומר החדש".

יואל הבין את החשיבות של החיבור שלנו לאדמה הזו והקים מפעל חיים שכבר 15 שנה מחזק את האחיזה היהודית בשטח ישראל. בעזרת מאגר של עשרות אלפי מתנדבים הוא נלחם בפשיעה החקלאית ומאפשר לאלפי חקלאים לשמור על האדמות והתוצרת החקלאית שלהם. הארגון גם מחנך בני נוער ברחבי הארץ לציונות ואהבת המדינה, ואלה עוזרים לדורות ממשיכים של חקלאיים לא לזנוח את המחרשה והטורייה ולהמשיך לעבוד את אדמות ישראל.

יואל זילברמן, דור שלישי של חקלאים, לא היה מוכן לעמוד מנגד ולצפות באביו מאבד את מפעל חייו לפשיעה חקלאית. הוא הרים ראש, הביט לבעיה בעיניים ואמר "לא עוד". הוא דוגמה ומופת לציונות, אהבת המדינה, ערבות הדדית ורעות. הוא הבין אי אז שאם לא נעמיק את שורשינו באדמה, לא יישאר לנו מקום לצמוח בו.

ולתפארת מדינת ישראל.

הכותבת היא עיתונאית, מגישת טלוויזיה ופובליציסטית

איילת שקד

אם הייתה לי אפשרות לתת למישהו להשיא משואה זו ללא ספק הייתה ראש מועצת ירוחם, טל אוחנה. טל היא אישה עם יכולות גבוהות, שמנהלת את המועצה ביד רמה ומובילה את ירוחם בהצלחה רבה לקדמה.

טל היא מקור השראה לנשות הדרום ובכלל ומהווה דוגמא וסמל לנשים חזקות שמביאות איתן רוח חדשה. בסיור שקיימתי בירוחם נחשפתי לקשר ההדוק והמיוחד שלה עם התושבים. ירוחם זה מקום קטן, וטל היא האמא של כולם.

כן ירבו נשים כמוה.

הכותבת היא שרת הפנים של מדינת ישראל

אודהליה ברלין

נעה אריאל ז"ל שעזבה את עולמנו השבוע היא האישה שהייתי רוצה שתשיא משואה בטקס יום העצמאות. את נעה הכרתי מילדות וכבר אז היא בלטה לי בנוף האנושי שהכרתי: כיסוי ראש מלא, עיניים כחולות בורקות וחיוך שלא נגמר. אדם כזה שרוצים להיות בקרבתו. כשגדלתי נחשפתי גם ליצירתה פורצת הדרך וכשהתחלתי קריירה משלי, תמיד כשפגשתי את נעה הייתה מילה טובה, חיבוק, חיוך וחיזוק. הרגשה שיש מי שרואה אותך באמת. הייתה לי הזכות לזכות איתה באותה שנה בפרס שר החינוך לתרבות ויצירה יהודית.

נעה ז"ל מסמלת בעיניי דור של עשייה, בתרבות שקדמה לפייסבוק ולתרבות ה"סלב". עשייה יומיומית סיזיפית. את הדרך היא כבשה אבן אחרי אבן, צעד אחרי צעד. העשייה של נעה עשתה מהפכה של ממש בציבור שלנו ובכלל. קודם כל בתור אישה וגם בזכות הנושאים בהם בחרה לעסוק ולהעלות לסדר היום. כל זה בלי לעשות סיפור מעצמה.

נעה הייתה משואה של אור בכל מקום אליו הלכה. ואורה, לא יכבה לעולם.

יהי זכרה ברוך.

הכותבת היא זמרת, יוצרת ומחנכת

עליזה לביא

סטפה (סטפניה) וילצ'ינסקה, כולם שכחו אותה וזכרו רק אותו. תיעדו והנציחו. אבל היא שהקימה את בית היתומים והזמינה אותו- נשכחה. את המשואה השנה אני מעניקה לה- לסטפה וילצ׳נקה, אם היתומים היהודים בורשה.

סטפה נולדה למשפחה יהודית אמידה בורשה, בירת פולין. כשסיימה את לימודיה בתיכון לבנות, למדה מדעים בשתי אוניברסיטאות, בבלגיה ובשווייץ. לאחר מכן שבה לפולין, הקימה בית יתומים ופגשה את יאנוש קורצ'ק, מחנך ידוע, והזמינה אותו לנהל איתה את המוסד.

על יאנוש קורצ'אק, סופר הילדים, המחנך הדגול, איש מלא אהבה והומור, שהלך עם ילדי בית היתומים שלו להשמדה בימי הנאצים, שמעתם ודאי רובכם. אבל קורצ'אק וסטפה ניהלו את בית היתומים יחד, ויחד הלכו עם הילדים אל מותם.

30 שנה ניהלו אבא קורצ'אק ואמא סטפה את הבית. בבוקר, בשש, הייתה סטפה מעירה את הילדים באמצעות מוזיקה. אסור היה להיעדר מארוחת הבוקר. סטפה הייתה יושבת ליד הילדים החלשים והרזים ביותר – לדאוג שיאכלו היטב.

לאחר הארוחה הייתה נעמדת בפתח, ורואה שכל ילד יוצא בשלום לבית הספר. סטפה הייתה מחבקת ומכינה איתם שיעורים. דלת חדרה הייתה פתוחה תמיד, לשמוע אם מישהו בוכה או משתעל, לכסות את מי שהשמיכה נפלה ממנו.

בהגיע הילדים לגיל 14 היה עליהם לעזוב, לצאת לעולם הגדול, כדי שיהיה מקום לילדים חדשים להיקלט בבית. כדי לעודד אותם מול העזיבה בגיל צעיר סטפה הייתה כותבת מכתבים לחניכיה בכל העולם. בשנת 1938 נפרדה מן הבית ומן הילדים לאחר 26 שנה. היא עלתה לארץ ישראל והתיישבה בעין חרוד, אבל שנה אחר כך נשבו רוחות רעות מאוד באירופה וסטפה הבינה שעליה לחזור אל הילדים.

היא הייתה עם הילדים כאשר עברו אל הגטו, ואז, בקיץ 1942, באה הפקודה. יחד עלו על הרכבת למחנה ההשמדה טרבלינקה, בארבעה טורים מסודרים. קורצ'אק בראש, מחבק שניים מן הילדים, סטפה עם הקבוצה השנייה.

אף אחד מהם לא שרד.

במצבה שהעמידו לזכר המסע ההוא לאחר המלחמה בטרבלינקה כתוב "יאנוש קורצ'אק והילדים". איש לא זכר את סטפה, שיכלה להשאר בטוחה ובחרה למות עם ילדיה.

״אני משוכנעת שבמצב הנוכחי מקומי איתם (עם הילדים) ולכן אצה לי הדרך" (סטפה, בדרכה לאונייה מחיפה בחזרה לוורשה, 1939).

הכותבת היא אשת ציבור ויזמית חברתית. ספרה "עכשיו תורך" ראה אור לאחרונה

ד"ר עליזה בלוך

להדלקת המשואה אני בוחרת את תושבת העיר בית שמש וממייסדות המיזם "מיוחד זה אחי"- נטף נבון. נטף היא בחורה מוכשרת וחזקה, שבחרה לקחת את סיפורה האישי ולחזק בעזרתו בני משפחה לילדים ובוגרים בעלי צרכים מיוחדים. היא יצרה קבוצה של אחים לילדים מיוחדים, מקום שהוא רק למענם. בעוד רוב העמותות מיועדות לילדים עצמם או להוריהם, אין מקום שהוא כתובת לאחים ונטף רצתה לתת להם מענה רגשי וחברתי, שלא ירגישו לבד.

נטף בחרה במצוינות ובמתן יד לאחר כדרך חיים. היא מעוררת השראה ויחד איתה העמותה שהקימה ושזכתה בהאקתון הראשון של בית שמש. נטף מסמלת בעיניי את היופי של בית שמש, את האנשים שפועלים למען עתיד טוב יותר, משלב ומחזק. אני מצדיעה לה וממשיכה לעקוב אחריה ואחרי פעילות העמותה "מיוחד זה אחי". הצלחתם היא הצלחתה של חברה בריאה. אין לי ספק שהיא עוד תדליק משואה, לתפארת מדינת ישראל.

הכותבת היא ראש העיר בית שמש ואשת חינוך

יעל מזרחי

אני בוחרת אותי להדליק משואה. אין שאלה בכלל. יש לי כבר נאום מוכן צריכה לערוך אותו פה ושם:

״אני יעל, הבת של מזל הדתיה מדימונה ונכדתה של סבתא סוליקה מנתיבות.

אין ראויה ממני. אחד עשר ילדים, רובם ללא אפידורל. למי היה זמן באמצע רביעייה? אתן קולטות? רביעייה! רביעיית בנים!! ואחריה זוג תאומים (אבל זה לא נחשב).

10 נכדים, מעמידה סירים מחמש בבוקר, מג׳נגלת בין כל העולמות.

טובת לב בהגזמה, אוהבת אדם. כל אדם.

אפילו ישנתי פעם בדיר אל אסד

מה, לא מספיק?

כל שנה ככה, בין הניקיונות של פסח, הלב שלי מנתר כשאני רואה על הצג מספר חסוי. אני עונה מיד, עם הכפפות הרטובות מהסנו ג׳אוול. שיילך הנייד, לא נורא…

אין לי ספק שזה ממשרד ההסברה. שהם יגידו- ״רצינו לבשר לך, שנבחרת להדליק משואה" ואני אהיה מופתעת או שאצרח או שאבכה…

השיחה מוקלטת תמיד נכון? לצורך בקרה ושירות. אז אני חייבת להכין בראש איזה משפט חכם, בלי תקלות.

״שלום .יעל מזרחי?״

אני לא נושמת.

״כןןן. זו אני.״

״זו טלי מהבנק. תוכלי בבקשה לגשת לכסות את החריגה?".

נשבעת לכן אני מחכה ליד הטלפון מגיל 7. הטקס הכי מרגש "אבר".

אתם יכולים לבחון אותי על כל מדליקי המשואות לדורותיהם, שריטה שלי.

כמו שיש את העיתונאית היפה הזאת, מוריה קור. גם אם תעירו אותה בשתיים בלילה היא תגיד לכן מתוך שינה את כל זוכי וזוכות האירוויזיון לדורותיהם. גאונה.

תודו שהרצל הנהג מבת ים היה הכי מרגש. אה ומארי, ממו נחמיאס

וריינה, הוי ריינה… המתנדבת משערי צדק. ההיא של קרן מרציאנו, כפרה עליה.

אני אכולת קנאה כשאני רואה את מדליקי המשואה. איזה ברי מזל. שמעתי על כאלו שוויתרו. מהההההההה…?

מוכנה לקנות מהם את המשואה. בכל מחיר. אני אוסיף משכנתא אם צריך.

כל החברות שלי והחלומות שלהן. אחת חולמת על נסיך והשנייה על אראלה ממפעל הפיס.

ורק אני, זו תהייה משאלתי היחידה והאחרונה- רק לומר את המשפט הבא:

"ולתפארת מדינת ישראל".

הכותבת היא ראש לשכת נציב שירות המדינה ופעילה חברתית

ללי דרעי

אין הרבה אנשים עליהם ניתן לומר בוודאות שהם שינו את השיח בישראל. ד"ר אבישי בן חיים הוא אחד מהם. בהתמדה, בצורה כמעט מונוטונית אבל יחד עם זאת מנומקת, נעימה אך נחושה, בן-חיים הצליח להניח במרכז השיח נושאים שחלקנו העדיפו להדחיק: להגמוניה בישראל – "שאינה מודעת להגמוניותה" – יש כלים שונים ולאו דווקא דמוקרטיים, והיא לא מהססת להשתמש בהם כאשר היא מזהה שכוחה נחלש.

הכלי העיקרי שיש לאזרח במדינה דמוקרטית הוא פתק ההצבעה שלו, ואת הכוח הזה, "ישראל הראשונה" ניסתה, ובאיזה שהוא מקום הצליחה, לבטל. אבישי הזכיר לנו שיש לישראל המסורתית, הלאומית, היהודית, המשפחתית, בשורה להביא למדינה ושבכוחה להנמיך את הלהבות של הנושאים הבוערים.

הכותבת היא פעילה חברתית, בעלת טור בישראל היום