פרשת בהר הינה פרשה קצרה, נ"ז פסוקים המתחילים בפרק כ"ה ומסתיימים בפרק כ"ו, ב'. הפרשה כולה נאמרת למשה בהר סיני: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר." (כ"ה, א), אולם עיקר תוכנה עוסק במצוות שעל בני ישראל לקיים רק לאחר כניסתם לארץ: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם…" (שם, ב).
המצוות המרכזיות המופיעות בפרשת בהר, הינן מצוות השמיטה והיובל. מצוות אלו, המקדמות צדק ושוויון חברתי, אינן קלות ליישום ודורשות מהאדם יכולת לשחרר את אחיזתו הגשמית מנכסיו. בהסתכלות ברובד העמוק על מצוות אלו, ניתן לגלות שטמון בהן מימד נוסף, היכול להסביר אותן בדרך שונה ובכך להקל על ישמון.
מצוות השמיטה המוזכרת בפרק כ"ה עוסקת בשמיטת קרקעות: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לה'" (שם, ג-ד). שמיטת קרקע מורכבת משני שלבים: האחד, השבתת כל עבודה חקלאית בקרקע כגון זריעה, זמירה ועוד. והשנייה, הפקרת התוצרת החקלאית לרשות הכלל. הקושי לשמוט את הקרקע אינו נעוץ רק ביכולת לוותר, אלא גם מעלה שאלות קיומיות בסיסיות של העדר מזון לאדם. ואכן המקרא מתייחס לכך: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ." (שם, כ). על החשש הלגיטימי והקיומי מבטיח האל, שעשיית דברו אינה גורעת מהאדם מאומה והאדם ימשיך לקבל את מזונו על אף שמיטת הקרקע: "וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת-הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים…וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן-הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד-בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן. (כא-כב).
שלא כמו מצוות השמיטה המתרחשת אחת לשבע שנים, מצוות היובל מתקיימת אחת לחמישים שנה. על פי הרמב"ם, מצוות היובל בנויה משמונה מצוות שונות, ביניהן: שמיטת האדמה (כמו בשנת שמיטה), החזרת כל הנחלות לבעליהן המקוריים ושחרור העבדים העבריים לחופשי. נושא שחרור הקרקעות בשנת היובל, הפך את ממכר האדמות בלשון חז"ל ל"קניין פירות" בלבד, ויצר מצב בו לעולם בני ישראל לא יוכלו לאבד את קרקעותיהם.
הסיבה שבשלה קרקע אינה יכולה להימכר לצמיתות מובאת בפסוק כ"ג: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי-לִי הָאָרֶץ כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי." מכאן ניתן ללמוד, שלמרות שבני ישראל עתידים לרשת את הארץ, ליישב אותה ולעבוד את אדמתה, הם אינם הבעלים שלה. הקב"ה בלבד הינו אדון הארץ וקיום שנת היובל והשמיטה הן הודאה פומבית של העם בעליונותו ובבעלותו של האל על הארץ.
נושא נוסף הנדון בפרשה הינו שחרור עבדים עברים והאופן בו יש לנהוג בהם בזמן עבדותם. "וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר-לָךְ לֹא-תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד." (שם, לט). על פי המקרא, אסור לבקש מעבד עברי לעשות עבודה בזויה, יש לנהוג בו בכבוד ולשחררו בשנת היובל: "כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד-שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ."(שם, מ). הציווי לנהוג בעבד עברי באופן זה נובעת מהעובדה: "כִּי-עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד." (שם, מב). גם במצוות שחרור עבדים בשנת היובל מודגשת עליונותו של הקב"ה וכן בעלותו על בני ישראל עצמם. בן ישראל אינו יכול להיות עבד לעולם כי מעצם היותו, הוא עבד ה'.
אין ספק כי המצוות בפרשתנו מספקות לנו הבנה מעמיקה על מקומנו בעולם ועל הנכסים הגשמיים שאנו מחזיקים בידינו לכאורה. למעשה, אף אדם אינו באמת אדון על נכסיו – לא על קרקעותיו, לא על גופו ואף לא על נפשו. מרגע היוולדו ועד יום מותו הינו עבד ה' וכפוף לבעלותו.
הבנת המצוות באופן זה מעוררת רגשות כמו ענווה, אמפטיה, והודיה ואף יכולה להקל על יישום המצוות.
