כל מי שחוותה הפלה במהלך חייה מכירה את הרגע הזה בו כל התקוות מתפוררות בתמונה אחת מטושטשת של אולטרסאונד. באמירה שהיא כמו סכין בבטן- "אין דופק". הבטן אולי קצת בולטת עדיין, אבל העובר והחלומות שנרקמו סביבו- אינם. אביגיל קובארי (34) זמרת, יוצרת ושחקנית, רגילה לכתוב מהקרביים, אך הסינגל החדש שלה "ארבעה כדורים" מתוך אלבום חמישי שבדרך ("זהב אדום") הוא חשוף במיוחד ונוגע בכאב העמוק של הריון ראשון שלא התפתח כראוי. "אני יודעת שזה שיר חריף אבל אני גם מאוד מקווה שיש בו גם משהו מנחם ואופטימי מעצם השיתוף והחשיפה", מספרת קובארי. "בימים לפני שהשיר יצא הרגשתי קצת ברמה של אמונה תפלה חרדה שחלילה זה יקרה שוב. כמעט תפסתי רגליים קרות. אבל לא משנה מה יהיה, אני יודעת שהשיר הזה חשוב, שהמשמעות שלו עומדת בפני עצמה ואני צריכה להתעלם מהמחשבות וההפחדות של עצמי. זה שיר על החוויה הכי מטלטלת שעברתי, אך למרות השעות החשוכות של הכאב הפרטי שעברתי, עדיין הרגשתי, ממש בגוף, דורות של נשים מאחוריי, מצדדיי ומלפניי להאחז בהן וזו הייתה נחמה כבירה. הכי לבד אבל עם כל הנשים בעולם".
הכאב הכי גדול שלך נמצא שם בחוץ, זה לא קשה?
"יש לי הרבה שירים שהם יחסית חשופים ואני חושבת שחשוב לספר את הסיפור האישי שלנו. כשעולה בי קול שאומר שאולי זה יותר מדי מידע אני כבר יודעת להתעלם ממנו כי זה לא רלוונטי. מאז שהשיר יצא שמעתי על הרבה סיפורי הפלות. פתאום אני מרגישה שלהפיל זה יותר נפוץ מללדת, אבל זה לא מספיק מדובר. אני מאוד שמחה שהשיר גורם לאנשים לדבר ולשתף".
בקליפ של "ארבעה כדורים" שביים אהוד איתן המצלמה עוברת בין חדרי דירה תל אביבית/יפואית טיפוסית, בדומה למעבר בין חדרי לב, כשארבע רקדניות קופאות ונעות לסירוגין וקובארי שרה. המלודיה רכה ומלטפת, אבל המילים הקשות מגוללות רגע אחר רגע את תהליך האובדן: הבדיקה המאכזבת, היחס הקר מצד אנשי הרפואה וההמתנה לתהליך של זירוז ההפלה באמצעות ארבעה כדורים. "שאלו אותי בראיונות למה בחרתי לפתוח את השיר בצורה בוטה. זו לא הייתה הכוונה שלי. המילים הללו היו בדיוק מה שעורר בי את הרצון לכתוב. בכלל לא חשבתי, זה לא היה שכלתני. אין לי שליטה על המחשבות של אנשים שחושבים שכתבתי את זה ככה כדי להיות מתריסה. לפעמים הפרוצדורה הזו של ההפלה מתבצעת באופן הזה וככה מדברים אלייך ואני לא רוצה ליפות או להקטין. זה פשוט מה שקרה".
"אנחנו נוטים לדפדף אירועים לא קלים שאנחנו עוברות כי אנחנו מפחדות ליפול לעצב או דיכאון, מפחדות להיתפס כחלשות או מנסות לשמור על אופטימיות. ההכרה שיש דברים לא פשוטים ואפשר שנייה להיות שם, זה לא אומר ליפול למצולות הדיכאון"
ולא חששת מהתגובות של האנשים?
"לא, כי זה לא אני שבוטה. היו בוטים כלפיי ברגע מאוד רגיש. המשפט הפותח הוא לא עיקר השיר אבל הוא גם לא שולי. זה כן חלק חשוב בכל החוויה הזו. גיליתי שאישה שנמצאת במצב נפשי רגיש במיוחד עדיין הצוות הרפואי יכול להתייחס אליה כחלק מפס יצור".
איך התגובות של הקהל?
"הרבה תגובות מפרגנות מאנשים. אגב, גם מגברים ולא רק מנשים. אנשים אומרים לי שנתתי מילים לחוויות שלהם ושהשיר גרם להם להרגיש שהם לא לבד. זה משמח אותי מאוד".
השיר בעצם נותן לגיטימציה ומקום לחוויה הכואבת של אובדן.
"זה לא מחייב שככה כל אחד עובר את החוויות הקשות שלו, אבל אני כן מרגישה שאנחנו נוטים לדפדף אירועים לא קלים שאנחנו עוברות כי אנחנו מפחדות ליפול לעצב או דיכאון, מפחדות להיתפס כחלשות או מנסות לשמור על אופטימיות. ההכרה שיש דברים לא פשוטים ואפשר שנייה להיות שם, זה לא אומר ליפול למצולות הדיכאון. חשוב להכיר בזה ולתת לזה מקום. ככותבת וכיוצרת מה שחשוב לי הוא להציף את זה ולעודד אנשים שיכתבו וישתפו ויחשפו את עצמם. זה מרפא אותם ואת הסובבים אותם".
לא השארתי את הדת מאחוריי
קובארי פרצה לתודעה ב-2014 עם אלבום הבכורה "דת, בית, אלוהים, אהבה" שתואר בתקשורת כ"נס בעולם הרוקנרול הישראלי". היא גדלה בשכונת רמות בירושלים והתחנכה בבית דתי עם עוד שלושה אחים. היא עברה מסלול קלאסי של אולפנה, צבא ומדרשה אבל בגיל 26 כשהחלה את דרכה האמנותית היא גם עזבה את הדת. היום היא מגדירה את עצמה כמסורתית.
הבית הדתי שגדלת בו מתבטא ביצירה שלך?
"מאוד. זה משהו שלא היה לי במודעות ולא תכננתי אותו אבל הוא פשוט נשפך ממני באופן טבעי כנושא שמאוד מפעיל ומסעיר אותי. התהליך האישי שעברתי מול הדת בא לידי ביטוי באלבומים: יש אלבום שאני סוערת ואלבום אחר שאני ביקורתית. באופן טבעי הנושא מאוד מעסיק אותי אז הוא נכתב. אין כוונת תחילה או אג'נדה. זה לא שעזבתי את הדת והשארתי אותה מאחוריי. הנושא מלווה אותי בלי סוף, גם עכשיו. רק שהיום אני יותר בהשלמה ובגרות ומול המשפחה שלי והדת".
לבד מחמישה אלבומים שקובארי כתבה והלחינה ופרס אקו"ם, יש לה גם רקורד מרשים של משחק בסרטים ישראליים ובסדרות כמו "מתיר עגונות". על השתתפותה בסרט "פרה אדומה" זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הקולנוע בירושלים ב-2018. באופן לא מאוד מפתיע היא גילמה נערה דתיה מעיר דוד.
יש בך געגוע לעולם הזה?
"כן, יש גם געגוע, אבל גם המשחק נותן לי הזדמנות לבחון ולהתבונן בסטטוס הספציפי שאני נמצאת בו בתקופה בה אני מצלמת. ב'פרה אדומה', למשל, לבשתי מכנסיים עם חצאית מעל. ממש נראיתי איך שהייתי נראית בחיים האמיתיים כנערה. זה היה 'זיכרון איברים' ומיד נכנסתי למימיקות ולמחוות של אז. ב'מתיר עגונות' נכנסתי לנעליים של אישה חרדיה והיה בזה משהו מעניין. חוויתי שבועות של צילומים בבגדים של חרדיה בבני ברק, הלכתי ברחוב והרגשתי כמו אחת מהן. הרגשתי שאנשים התייחסו אלי כאל אישה חרדיה, כלומר עם איזושהי יראת כבוד ועדינות שאני לא מרגישה בדרך כלל".
"הגמרא מעניינת אותי כי אלו השורשים שלי. אני גדלתי בצורה מסוימת בגלל הדבר הזה, בגלל חבורה של חכמים שדיברו ביניהם וקיבלו כל מיני החלטות על חיי.
אז איך אפשר לא להתעניין בזה?"
קובארי ממשיכה לקיים ביום יום שלה דיאלוג מעמיק עם ארון הספרים היהודי, כולל לימוד גמרא. בקרוב פרק מרתק בכיכובה בסדרת הרשת המצליחה "מסכת יוצרות" תעלה לערוץ ראשונות. בפרק העוסק בשאלה של גורל וייעוד היא יושבת ללמוד סוגיה תלמודית יחד עם מנחת התוכנית, חיה גלבוע, שמלמדת תלמוד ומגדר לנשות תרבות ברחבי הארץ. קובארי דנה עם גלבוע בשאלה – איך אפשר לחיות חיים שיש בהם משמעות ויצירה, למרות שהדרך מפותלת ולא תמיד מתגמלת?.
מה החיבור שלך לגמרא?
"אני מאוד אוהבת את החיבור לסוגיה התלמודית ולטקסטים בכלל. יש את הרובד הספרותי-אמנותי-יצירתי של לגשת לטקסט ללמוד, לנתח ולעשות עליו חברותא. וזה יכול להיות גם כל טקסט חילוני. ויש את הרובד האישי. כשזה מגיע לטקסטים שאני מכירה מילדות, מעניין אותי להבין איך הם התפתחו ולחשוב איך הם השפיעו על החיים שלי, למשל הלכות שנגזרו משם. זה משהו שהוא קרוב אליי, לטוב ולרע. הגמרא מעניינת אותי כי אלו השורשים שלי. אני גדלתי בצורה מסוימת בגלל הדבר הזה, בגלל חבורה של חכמים שדיברו ביניהם וקיבלו כל מיני החלטות על חיי. אז איך אפשר לא להתעניין בזה?".
לא תמיד לימוד הגמרא החליק לקובארי בגרון. היא מספרת על חמש יחידות בגרות בגמרא שעשתה, בהן סבלה מכל רגע, אבל כשהגיעה אחרי הצבא למדרשת עין פרת היחס שלה לתלמוד השתנה לגמרי. "היו לי כמה שנים של שנאה לגמרא וכשהגעתי לעין פרת זו הייתה חוויה מתקנת, גם כי באתי מבחירה וגם כי היו לי מורים טובים".
קובארי שאינה נחה על שמריה וממשיכה להתפתח כל הזמן, מעבירה סדנאות כתיבת שירה. בנוסף, יש לה פודקאסט בשם 'בובקאסט' יחד עם תמר גורן, תסריטאית ובמאית, בו הן מראיינות נשים מעוררות השראה.
אחרי 33 תוכניות בהן שמעת נשים מרשימות מה למדת?
"למדתי שאפשר לבוא בעיניים טובות ובסקרנות לכל אורחת ואת יכולה למצוא מכנה משותף איתה, גם אם את לא חושבת או מתנהגת כמוה. יש אחווה נשית שהיא מעל לכל. ברגע שאת שומעת סיפור ועוד סיפור, עשיה ועוד עשיה זה מעניק לך עוד מודלים לחיקוי, עוד אפשרויות להתמודדות עם סיטואציות בחיים. ככל שנחשפים למגוון רחב יותר של נשים את יכולה למצוא את עצמך שם ולאפשר לעצמך לצמוח, כי יש לך דוגמא".
