פרשת נשא הינה הפרשה הארוכה ביותר בכל חמשת חומשי התורה, והיא עוסקת בעיקר בהקמת מחנה בני ישראל במדבר ובהמשך הכנותיהם לפני המסע לארץ. כחלק מהעיסוק במבנה המחנה, מביא הכתוב בזה אחר זה ארבעה מקרים שונים ודן בהם: אדם מצורע, אדם שביצע מעילה, אישה סוטה ונזיר. למרות שלכאורה, לא קיים קשר ישיר בין המקרים המובאים, בחינתם לאור העיסוק בגבולות המחנה מעלה אפשרות שמקרים אלו מובאים כדי לסמן מדרג מסוים באשר לגבולות הפיזיים והרוחניים של האדם בתוך מחנה ישראל, אם כתוצאה מחטא שחטא או מתוך רצון להתנתק מהמחנה על כל המשתמע מכך.
המקרה הראשון עוסק באדם מצורע, אדם שנמצא ברמת הטומאה הנמוכה ביותר הנגרמת בשל פגם התנהגותי. טומאת המצורע דורשת יציאה פיזית של האדם מגבולות המחנה על מנת שלא לטמא אותו. המקרה השני עוסק באדם שביצע מעילה, המהווה פגם מוסרי הניתן לכפרה על ידי השבת המעל, הוספת פיצוי והקרבת קורבן, אולם אינו דורש יציאה פיזית מגבולות המחנה. המקרה השלישי דן באישה סוטה, שלא בהכרח ביצעה את החטא בו היא מואשמת, אך מובלת אל הכהן בשל קנאותו של בעלה. הטקס שעל האישה לעבור בתוך המחנה לעיני כל, יכול להביא לקללתה או לברכתה. המקרה הרביעי והאחרון דן בנזיר, המרגיש צורך להתקרב רוחנית לה' אך בד בבד להתנתק באופן מסוים מהחברה הסובבת אותו. הנזיר, אומנם אינו יוצא פיזית מגבולות המחנה אך הוא מובדל ממנו רוחנית.
בכל אחד מארבעת המקרים המובאים לעיל, טמון שיעור חשוב הקושר בין מעשה האדם לבין הגבולות בהם הוא נמצא; אך הפעם, ברצוני להתמקד במקרה הנזיר ולנסות להבין איזה מסר טמון בחובו.
"אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהוָה." (ו, ב). נזיר הוא אדם הנודר נדר להקדיש עצמו לה' לפרק זמן מסוים (פרק זמן שיכול להימשך גם חיים שלמים). פעולת ה"הזרה" כפי שיפורט, אינה מטרה לכשעצמה, כי אם אמצעי להתקדש ולהתקרב לאל. כמו כן, התנתקותו של הנזיר מהחברה אינה אבסולוטית והיא תחומה לשלושה איסורים בלבד: איסור על צריכת מוצרים הקשורים בענבים ויין: "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל. כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג לֹא יֹאכֵל." (ו, ג-ד). איסור להיטמא למת: "כָּל-יְמֵי הַזִּירוֹ לַיהוָה עַל-נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא. לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא-יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם." (ו-ז). ואיסור תספורת וגילוח של שיער הראש והזקן. "כָּל-יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא-יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ עַד-מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר-יַזִּיר לַיהוָה קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ." (ה). בעוד שהאיסור הראשון והשני נוגעים במיישרים ובעקיפין לקשרים החברתיים הנוצרים בין בני האדם, הרי שהאיסור השלישי ניתן מתוך הבנה ששיער הנזיר מהווה סמל, המדגיש את נזירותו והתקרבותו לאל: "כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל-רֹאשׁוֹ" (ז).
היחס של חז"ל לרעיון הנזיר נע על הסקאלה בין שבח לסלידה, אך אם בוחנים את הרעיון לאור הפרשה הקודמת, פרשת במדבר, ניתן לראות שרעיון זה מאפשר לאדם להקשיב לנבכי נפשו ולהשפיע על גורלו.
בפרשת במדבר נאמר במפורש שרק הכוהנים והלווים יוקדשו לעבודת האל וישרתו את הקודש. רעיון הנזיר, אינו מערער על קביעה זו אלא מוסיף ומאפשר לכל אדם מעם ישראל, לנסות להתקדש ולהתקרב לקב"ה על ידי התנתקות חלקית מהחברה. הפיכתו של אדם לנזיר, אינה תלויה בגורלו הנכתב טרם לידתו. היא אינה תלויה בייחוסו המשפחתי או השבטי. בחירתו של האדם להיות נזיר, תלויה אך ורק ברצונו ובמעשיו שיעשה על מנת להגשים רצון זה. להיות נזיר משמע לבחור, לפרוץ גבולות פיזיים רוחניים, ולו לפרק זמן קצוב.
