פרשת שלח לך מביאה את סיפור "חטא המרגלים" שהתרחש בשנה השנייה לצאתם של בני ישראל ממצרים. לכאורה הסיפור פשוט: משה רבינו שלח שניים עשר מרגלים לתור את הארץ במשך ארבעים יום, המרגלים חזרו אל משה עם אשכול ענבים גדול וסיפרו קבל עם ועדה על ממצאיהם. דבריהם הפחידו את העם שביקש לשוב על עקבותיו מצרימה ובשל כך, נגף ה' במרגלים והעניש את הדור שיצא ממצרים באיסור כניסה לארץ המובטחת: "וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת-זְנוּתֵיכֶם עַד-תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר" (יד, לג). אולם, קריאת הפשט וניתוח קרוב יותר של הפסוקים, מעלה שאלות לגבי מהות השליחות ואופן מימושה.
על פי הפשט, היוזמה לתור את הארץ, הייתה ציווי אלוקי: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…" (יג, א-ב). הקב"ה ציווה לשלוח נציגים מתוך בני ישראל לתור את הארץ והשאלה המתבקשת היא: לשם מה? מה מטרת השליחות?
מעיון בדברי משה ניתן להבין שהשליחות לא נעשתה לשם איסוף מידע טקטי, כי אם לשם איסוף מידע אסטרטגי והצגת תמונה כללית בפני משה והעם. המרגלים קיבלו הנחיות מפורשות כיצד עליהם למלא את שליחותם: "וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ מַה-הִוא וְאֶת-הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם-רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם-רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן…" (שם, יח-כ). האופן בו הציג משה את יכולת הסתכלותם של המרגלים על הארץ ועל העמים היושבים בה הייתה דיכוטומית – עם חזק מול עם רפה, עם מעט מול עם רב, ארץ טובה מול ארץ רעה, ארץ שמנה מול ארץ רזה – ובכך, תחם משה את מנעד הצבעים בהם השתמשו המרגלים לתאר את הארץ לשחור ולבן בלבד.
בחזרתם משליחותם, מילאו המרגלים אחר הנחיותיו של משה וענו תשובות אובייקטיביות וברורות ששיקפו את מראות עיניהם: "בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא…אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן." (שם, כז-כט)." המרגליםם לא הביעו דעה אלא תיארו תמונה רחבה ואסטרטגית כפי שהתבקשו. אך למרות שנצמדו להנחיות, תשובת המרגלים ייצרה פחד וחרדה בעם וגרמה לכלב בן יפונה להסות את העם: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ." (שם, ל). עשרת המרגלים, שלא הסכימו עם קריאת העידוד של כלב, ענו בתגובה: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ." (שם, לא).
ניתן לומר שהפחד הראשוני שעוררו דברי המרגלים בעם היה צפוי. אחרי הכל, דור המדבר היה דור שתרבות העבדות הושרשה בו, דור שמעולם לא נלחם, יזם או כבש. אך אפשר היה להוריד את מפלס הפחד אילו המרגלים היו מצטרפים לדברי כלב, מביעים אמונה בה' ומיישמים את שליחותם נאמנה. במקום זאת בחרו עשרת המרגלים להביע דעה סובייקטיבית: "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ…אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (שם-לב-לג).
הם אף הגדילו לעשות וייצרו לעצמם מעין שליחות חדשה, שליחות בה לדעות סובייקטיביות ולמידע טקטי ניתן תפקיד מרכזי שהעצים את הפחד והוביל לחוסר אמונה. סיפור חטא המרגלים בא כדי להזכיר לבעלי תפקידים שעליהם להיות נאמנים לשליחותם ולא לייחס לעצמם תפקידים וסמכויות אשר לא ניתנו להם.
